בעיתון הארץ היה השבוע מאמר שכותרתו הייתה: "הגיע הזמן: בואו נבטל את ל"ג בעומר" ובהמשך נכתב "בואו נשתחרר מהחג הזה שהמדורות ממילא כבר לא חלק ממנו, ושאין לו שום סיפור לספר מלבד עוד "הפעלות" מיותרות ועוד ימי חופש בלוח השנה, בואו נקרא לדרור".

את ל"ג בעומר נהגתי לחגוג מילדותי. אני זוכר איך כל קבוצת ילדים עשתה לעצמה מדורה ו'אסור' היה להתחיל להדליק את המדורה במוצאי שבת עד שיצאו שלושה כוכבים, כך נהגנו כילדים חילוניים. לא באמת הבנתי מה עניינו של היום ושל המדורה, הסבירו לי שזה קשור לבר כוכבא וזכר למשואות שהמורדים הדליקו כדי להעביר מסר אחד לשני. בציבור החרדי לעומת זאת, אין זכר לבר כוכבא בהדלקת המדורות. את המנהג להחזיק חץ וקשת הסבירו בחסידות שזה זכר לרשב"י שאמר שהוא יכול לפטור את העולם מן הדין ובימיו אכן לא נראתה הקשת בענן. לכאורה סתירה, אלו מדברים על גבורה גשמית ואלו מדברים על גבורה רוחנית.

אחד הדברים ששבו את ליבי בתחילת היכרותי עם תורתו של הרב קוק זצ"ל הוא ראיית הכוחות באומה בצורה אחדותית. הרב קוק כתב פתגמים על חודשי השנה בצורה תמציתית בחיבורו 'מגד ירחים', בשורות מועטות הוא מביע שם רעיונות מאוד עמוקים. וכך הוא כותב על חודש אייר "הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י". מצד אחד יש לנו את גבורתם של תלמידי רבי עקיבא שהיו גדולים בתורה ויחד עם זאת נשאו את דגל חירות ישראל בארץ ישראל, כפי שכותב הרב קוק לתנועת הנוער בני עקיבא: "מידת רבי עקיבא המיוחדת מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם, התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל ולארצו".

קשה לנו לתאר גדולי תורה שיוצאים למלחמה, דמויות כאלו מתוארות רק בתקופת התנ"ך כמו דוד המלך ויהושע בן נון. ומצד שני יש לנו את הגבורה הצפונה של קדושי הקהילות- הרב קוק מדבר על גזירות תתנ"ו בקהילות ורמייזא שפירא ומגנצא שבאירופה לפני כ900 שנה שהתרחשו בחודש אייר, רוב היהודים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות על קידוש השם. אל לנו להמעיט בגבורה זו, כדי לקבל החלטה כזו צריך כוחות מאוד גדולים ואהבת ה', עם הכוחות של קדושים אלו עמדנו בצורה איתנה במשך כל שנות הגלות, גבורה זו צפונה וגנוזה והיא עתידה לצאת אל הפועל. אין אלו שתי גבורות מנותקות, אלא הן "מתחברות באוצר הרזים של רשב"י".

העיסוק בחכמת הרזים מרומם את נשמתם של ישראל, הוא חושף את המגמה הפנימית של חיינו הלאומיים, את הקודש עם החול, הלאומיות עם התורה. הסוד מאחד את כל הכוחות באומה ומחבר אותה לשורשה הנצחי. אנחנו מוכרחים לעסוק בחכמת הרזים כדי להשיב בתשובה את דורנו, אין דרך אחרת. אנחנו נמצאים בדור שב"ה מתמודד עם האידאולוגיות הכי מסוכנות והכי מסובכות בהיסטוריה, התרופה היא העיסוק בפנימיות התורה, שעוזרת לאדם להתחבר לנשמתו ולהבין את הפשר שלו בעולם.

"איש היה בישראל, בר כוכבא שמו.. הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו, הוא היה גיבור". כך כתב משורר הילדים לוין קיפניס ותיאר איך הציונות החילונית קלטה את דמותו של בר כוכבא, אך השנים חלפו וכבר לא מלמדים בבתי הספר על בר כוכבא, הילדים לא יודעים למה מדליקים מדורות. באים כל מיני אנשים ובשם "איכות הסביבה" ו"משבר האקלים" מסבירים שהיום יש ערכים חדשים, מתקדמים יותר, שדואגים לעולם.

אבל הנשמה של היהודי מתייבשת מהרעיונות האלו, הם מלהיבים רק בהתחלה ואז נובלים. היהודי רוצה שתבער בו אש. אנחנו חייבים לדבר איתם על הגבורה העילאה יחד עם הצפונה, על בר כוכבא יחד עם 'נושא כליו' רבי עקיבא, שיכירו את קהילות הקודש. הם חייבים להכיר את העבר ואת המסורת בצורה כפי שנמסרה מדור לדור, מהו אותו הדרור שאליו קרא בר כוכבא? תחיית ישראל בארצו על פי חזונו של ענק הרוח רבי עקיבא שהקיף וכלל את כל התורה. הסוד הזה חייב להתגלות בדורנו. קדושתו של רשב"י ותורתו, הן אלו שיצילו את העולם וישיבו את האדם אל ה' ואל עצמו יותר מכל ארגוני האקלים יחד. כפי שהוא הגן על דורו אז, שנזכה שישפיע עלינו שפע תורתו גם היום.