עם כניסתם של תשעת הימים וההתכנסות לקראת התענית של תשעה באב, הרחוב הישראלי מתמלא ביוזמות ובאירועים שעל פניהם נראים מבורכים ומלאי כוונות טובות. קהילות ושכונות מארגנות ערבי הידברות, פאנלים מרובי משתתפים, ודיונים ערים על השסעים בחברה, על פלגנות פוליטית, ועל הדרכים לאחות את הקרעים בינינו. הדגל המונף מעל כל אלו הוא כמעט תמיד דגל ה”אחדות” ו”אהבת החינם” (שהם חשובים מאוד כמובן), כשהטיעון המרכזי הוא שאנו פועלים לתיקון הסיבה לחורבן הבית, שהרי חז”ל לימדונו שבית שני חרב בעוון שנאת חינם.
אך עם כל הרצון הטוב, מתגנבת ללב תחושה לא נוחה שהעיסוק המוגבר הזה הופך, במילים עדינות, למעין הסחת דעת גדולה מהדבר האמיתי. במקום לעמוד פנים אל פנים מול השבר הנורא של הימים האלו – מול חורבן בית המקדש, מול גלות השכינה, ומול הריחוק שנוצר בינינו לבין אבינו שבשמים – אנו מוצאים את עצמנו בורחים לדיונים פוליטיים וחברתיים “פרווה”. אנו הופכים את יום האבל הלאומי-דתי על חורבן בית חיינו ליום עיון אזרחי על לכידות חברתית, פוליטית ודמוקרטיה. ערך האחדות החשוב לעיתים עלול להיוותר ריק , חילוני ומנותק מהשורש שלו. שכחנו לשאול את עצמנו את השאלה הבסיסית ביותר: סביב מה, ובשביל מה, אנו מבקשים להתאחד?
כדי להבין את עומק הטעות הזו, כדאי לצלול לפירושו המופלא של המלבי”ם על פרק קכ”ב בתהילים (“שיר המעלות לדוד”). המלבי”ם אינו רואה באחדות ישראל סוג של “אמנה חברתית” מודרנית או הסכם פוליטי של חיה ותן לחיות כמו אצל הגויים. הוא משתמש במשל אנטומי ומסביר שעם ישראל בכללו הוא גוף אחד, וירושלים היא הלב והמוח של הגוף הזה. ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו, היא המקום שבו האיברים הפרטיים, חלקי העם השונים, מתחברים לאורגניזם חי ושלם שיכולה לחול בו רוח חיים אלוקית (שכינה).
אך המלבי”ם מדגיש שהחיבור הזה אינו קורה מעצמו, והוא ודאי לא קורה סביב דיוני חול אזרחיים. הוא מסביר שהכוח הפנימי המקשר את האיברים ומחיה את הגוף הוא העלייה לרגל “להודות לשם ה'”. התכלית הזו, המכוונת כולה אל הקודש, אל בית ה’ ואל השכינה השוכנת בו, היא שמחברת את העצמות המפוזרות ומפיחה בהן נשמה. המלבי”ם מבהיר שירושלים משמשת גם ככסאות למשפט של הסנהדרין וכסאות לבית דוד, ומכוח המרכז הרוחני והמוסרי הזה נובעת ההנהגה והחיות לכל פרטי האומה.
כאן טמון שורש ההבדל בין האחדות של עם ישראל לבין זו של אומות העולם. עבור הגויים, אחדות היא כלי פוליטי ומדיני להשגת שקט פנימי ועוצמה לאומית – מה שהמלבי”ם מגדיר כטובת הקיבוץ המדיני, “למען אחי ורעי”. אבל אצלנו, האחדות האמיתית חייבת לנבוע מתוך “למען בית אלוקינו אבקשה טוב לך”. הטוב הזה, כפי שכותב המלבי”ם, הוא דבר צפון ונסתר שדורש חיפוש, דרישה ועמל רוחני. כאשר אנו מנסים לייצר אחדות שהיא רק “חול”, תוך שכחת הקודש והתעלמות מגלות השכינה ומחורבן המקדש, אנו מותירים את הגוף הלאומי ללא נשמה. אחדות כזו, המבוססת על אהבה חילונית בלבד ללא השורש היהודי שלה, עלולה חלילה להתפרק, משום שהיא חסרה את הדבק הפנימי היחיד שמחזיק אותנו כעם לאורך הדורות.
לכן, הפתרון אינו לבטל את המפגשים והשיח הקהילתי בתשעה באב, אלא להפך – להעמיק אותם ולהחזיר אותם אל מקומם הנכון. עלינו להזמין את השכנים, את הקהילה ואת השכונה לפאנלים ולשיח, ולפתוח בהם את השאלות הנוקבות באמת. עלינו לדבר בהם על הקודש, על הצער על הריחוק מה׳, על השאיפה לבית מקדש שבו נוכל לעבוד ולהתפלל, ועל החלל הרוחני העצום שנפער בתוכנו מאז החורבן. לא להשאר רק במימד של אהבה ואחדות אזרחית במנותק מהקודש אלא לדבר גם על הצער משכחת השכינה ומשכחת האלוקים שהוא הוא המאחד אותנו.
כשאנו מבכים את החורבן ואומרים “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”, איננו מייחלים לעוד פרויקט נדל”ן או לעיר בירה מערבית שוקקת פסטיבלים רק של אחדות חיצונית. אנו מתפללים ומייחלים לבית ה’. השנה, בע״ה נתכנס יחד כדי לבקש את הטוב הצפון, האחדות האמיתית. מתוך הבכי המשותף על חורבן הלב של האומה, ומתוך הדרישה הכנה אל הקודש, נזכה שיחוברו האיברים כולם לגוף חי ושלם, ותשוב השכינה לציון ברחמים.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
