במוצאי השבת הקרוב יחול ט׳ באב, בו עם ישראל מציין את חורבן שני בתי המקדש. זהו יום אבל לאומי שבו אנחנו צמים, מתענים וקוראים קינות לזכר החורבן הנוראי ובשורשיו.

בשנים האחרונות קמו כל מיני יוזמות של מפגשים חברתיים סביב היום הזה תחת הכותרת ״הלילה לא לומדים תורה״. מטרת המפגשים האלו היא לחבר גם את היהודים הלא דתיים לט׳ באב, וליצור שיח משותף בין דתיים לחילונים, שזוהי כמובן מטרה מבורכת.

אבל השאלה היא על מה מדברים במיזמים האלו – האם מדברים על הקב״ה? על השראת השכינה וחסרון הנבואה והדבקות בה׳? או שמדברים שם על הסולידריות החברתית, על ׳הטוב המשותף׳ ועל פערים חברתיים?

כמובן, זה תמיד טוב לדבר על הסולידריות החברתית ובין אדם לחבירו. אבל בט׳ באב יש עוד מימד – בין אדם למקום. בחורבן המקדש איבדנו קשר אינטימי עם הקב״ה והשראת שכינתו. בית המקדש הוא בית של קודש, לא של חול.

ישנה אגדה שבית המקדש נבנה במקום פגישתם של שני אחים שהיו שותפים בשדה וניסו לתת בסתר אחד לשני. אין מקור לאגדה הזו בחז״ל וכנראה היא הגיעה אלינו מהנצרות. המקדש שלנו נוסד על אבן השתייה – מקום בריאת העולם והאדם הראשון, ושם נח הקריב קורבנות, ואברהם עקד את בנו. האגדה הזו מטשטשת את הקשר בין האדם לבוראו והופכת אותו למקום של יחסים חברתיים.

בית המקדש הראשון נחרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בית המקדש השני נחרב על שנאת חינם שהובילה גם היא לשפיכות דמים נוראית.

יש אנשים שבטעות חושבים שאם בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, אז צריך לטשטש את כל המחלוקות ולחתור ל״טוב משותף״. אך זוהי הקיצוניות השנייה – בה מוציאים את הקב״ה מהמשוואה. היחיד שיכול לעשות שלום בתוך עם ישראל זה הקב״ה. הוא מברך את עם ישראל בשלום, והוא עושה שלום במרומיו.

שלום אנושי וסולידריות חברתית שאין בבסיסה את ה׳ – סופה לנבול. כך זה בעם ישראל. השלום שלנו חייב להיות מחובר אל הקודש העליון, שממנו מתפרטים כל הערכים והמוסר. חז״ל אומרים שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. הפרשן התלמודי מהרש״א מסביר שהסיבה שהמשפט הזה כתוב במסכת ברכות היא משום שעל ידי שתלמידי חכמים מלמדים הלכות ברכות ואיך להתפלל – הם מרבים שלום ביננו לבין הקב״ה.

כשעם ישראל מחובר לקב״ה – יש שלום, וכשהוא מתנתק ממנו – יש חורבן. זו הסיבה שנחרב בית ראשון, שהיו בו שלוש עבירות חמורות. גם שנאת החינם היא בגלל שאנחנו שונאים את האלוקי המשותף לנו. זהו לא הטוב המשותף – שהוא תוצר אנושי רגעי – אלא אלוקי משותף, שהוא נשמתי ונצחי.

התרבות הישראלית לא יכולה לנתק את עצמה ממסורת ישראל ומהשורשים שלנו לאורך זמן. אנחנו לא יכולים ליצור כאן תרבות חדשה על בסיס אמנה חברתית בין כל אזרחי מדינת ישראל – כי יש לנו גם אמנה עם הקב״ה. יש לנו ערכי נצח שאי אפשר לחתוך אותם מהתרבות – כמו שבת, תפילין, ערכי המשפחה ועוד.

המלחמה הנוראית שאנחנו נמצאים בתוכה גרמה להרבה מאוד יהודים להתקרב לה׳ ולקיים תורה ומצוות. אנשים מחפשים את ה׳ יתברך. כדאי בט׳ באב לדבר על האלוקי המשותף, על התרבות היהודית השורשית, על החזרה לשורשים ולמקורות. גם יהודים שהם לא דתיים יכולים להזדהות עם תוכן כזה – שמרווה את הנשמה. ולא רק ״סולידריות חברתית ושסעים בחברה הישראלית״.

השסעים בחברה הישראלית לא נגרמים מכך שאנחנו לא מקשיבים אחד לשני – אלא שאנחנו לא מקשיבים לאלוקי המשותף, לערכים השורשיים שלנו – שהם בסיס לאומה הישראלית. ברגע שיש רב-תרבותיות, זה נשמע נאור בהתחלה – אבל בסוף הכל מתייבש ומתפורר. אך ברגע שיש זהות יהודית ברורה – הכל נהיה אחד, ויש שלום בעם ישראל.

לכתחילה בט׳ באב צריך להרגיש כמי שמתו מוטל לפניו. אך מי שלא נמצא במדרגה הזו – אפשר לקיים מפגשי אחדות סביב הזהות היהודית, ולדבר שם על הקב״ה והריחוק שלנו ממנו, ולחשוב יחד איך אפשר להתקרב אליו כדי להפסיק את המחיצות בינינו.

אפשר להזמין את השכנים לחלק מהקינות בבית הכנסת באמצעות הוואטסאפ השכונתי, או לארגן מפגשים בסלון. זה נכון – הלילה הזה לא לומדים תורה, אבל אנחנו רוצים שבשאר השבתות בשנה כן ילמדו תורה.

ככל שנתקרב לקב״ה ולזהות היהודית – כך הסולידריות החברתית תגדל, כך נכבד יותר איש את רעהו, כך ננצח במלחמות, כך יהיה כאן שלום אמיתי, וכך, בעזרת ה׳, יבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.