מה זה להט"ב? אלו ראשי תיבות משונות מאוד, הכוללות בתוכם קבוצה של אנשים שמוגדרת על פי המשיכה המינית שלהם. מה משותף לאיש שמשיכתו לבני מינו ולטרנסג'נדר שהחליט להחליף את הזהות הביולוגית שלו באחת אחרת (בהנחה שזה בכלל אפשרי)? כמעט שום דבר. המשותף היחיד הוא שמדובר בקבוצה של אנשים שהכריזו על עצמם כבעלי תפיסת עולם מינית לא קונבנציונלית.

אבל כאן הסיפור רק מתחיל, כי המשמעות האמיתית של קהילת הלהט"ב היא הגדרת הזהות של מישהו על פי נטייתו המינית. זו הגדרה שצריך להעמיק בה. הזהות האנושית מוגדרת על פי קריטריונים רבים: לאום, שייכות אתנית, אמונה דתית וכיוצא בזה. אפילו מקום מגורים ומקצוע עשויים להשפיע על הגדרת זהותו של האדם. מדוע, אם כן, לבחור בקריטריון של משיכה מינית ככזה שהוא המגדיר המרכזי של הזהות שלי? אחרי הכל, אחת הטענות המרכזיות של אנשים בעלי משיכה מינית החורגת מהנורמה (וכן, מה לעשות, יש נורמה, רוב מוחץ של בני האדם הוא הטרוסקסואלי) היא שנואיל בטובנו שלא להתערב במה שמתרחש אצלם בחדר המיטות. מיניות היא עניין אישי, אינטימי, לא-קבוצתי בטבעו, ואין כל סיבה נראית לעין שהיא תהיה זו שמגדירה את הזהות האנושית.

לדעתי, התשובה לכך היא שהקהילה הלהט"בית אכן לא מוגדרת על פי הנטייה המינית של חבריה. זוהי פיקציה שהלהט"בים רוצים שנאמין בה, אך מתחבאת מאחוריה תפיסת עולם שונה לחלוטין. ההפיכה של משיכה מינית לזהות מינית היא כלי שרת בידי אידיאולוגיה עמוקה ומשמעותית יותר.

https://tovnews.co.il/%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%97%d7%a0%d7%95-%d7%a8%d7%95%d7%a6%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%94%d7%9c%d7%94%d7%98%d7%91-%d7%a1%d7%93%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%90%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d/

האידיאולוגיה הזו נבנית משילוב של שתי תפיסות עולם שהתפתחו במאה העשרים, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה; כדאי לתת עליהן את הדעת. האחת היא תפיסה פוסטמודרנית, שביסודה פירוק הזהויות הגדולות שאפיינו את העולם המודרני והפרה-מודרני: זהות לאומית, זהות קהילתית, שייכות אתנית ואמונה דתית. הוגי הדעות הפוסטמודרניים ראו בזהויות אלו כפיקציות אונטולוגיות המוחקות את ייחודיותו של האדם, וכופות עליו מערך אמונות ודעות שהוא כלל לא בחר בהן. הזהות, לפי תפיסה זו, אמורה להתעצב על פי בחירתו האישית של האדם עצמו, ללא התערבות חיצונית של כוחות גדולים יותר.

הכשל בתפיסה זו נובע מכך שזהות מעצם טבעה מקבלת את משמעותה על ידי החברה. אין משמעות לזהות בעולם שבו חיים יחידות בודדות של בני אדם, חסרי כל הקשר זה לזה. כלומר, במשחק הזהות הגדול, אם כל אחד ימציא חוקים משלו – הכאוס יוביל לכך שפשוט לא נוכל לשחק. הזהות מתכוננות בתנועה דיאלקטית בין הפרט לחברה, ואין משמעות לפרט המכונן לעצמו זהות מנותקת מכל הקשר.

תפיסת העולם השנייה היא נאומרקסיזם. תפיסה זו גורסת כי התיאוריה של מרקס לגבי יחסי הכח הכלכליים בחברה, בהם האחד מדכא את השני וגוזל ממנו את משאביו, נכונה לכל תחום בחיים. מישל פוקו, מגדולי הנאומרקסיסטיים במאה ה-20, גרס כי המבנה החברתי כולו מושתת על יחסי כח. העולם מורכב ממדכאים ומדוכאים, וכל המבנה החברתי על מרכיביו הדתיים, הלאומיים והאתניים נוצר במטרה לשמור על מנגנוני הכח של ההגמוניה החברתית.

https://tovnews.co.il/%d7%94%d7%9c%d7%94%d7%98%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%90%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%99/

כדאי לתת את הדעת לעובדה שהשילוב בין התפיסה הפוסטמודרנית לזו הנאומרקסיסטית הוא מוזר ומשונה, ולא פחות מכך – מסוכן. מוזר ומשונה כי בעוד שהתפיסה הראשונה תומכת בחופש מוחלט של הפרט לעצב את חייו וזהותו כרצונו ואף שוללת כל שיפוט ודירוג לגבי בחירותיו, התפיסה השנייה אינה מגלה סובלנות כלל ועיקר אל הפרט במידה והוא בצד של ה"מדכאים" ולא של ה"מדוכאים". חוסר השיפוטיות והיעדר המדרג הנורמטיבי ביצירת הזהות הפוסטמודרנית מתאיין כאשר הנאומרקסיזם מחליט על זהות מסוימת שהיא שייכת לצד הלא-נכון של ההיסטוריה.

מסוכן, כי בעוד שהתפיסה הראשונה יוצרת תמונת עולם של הכלה וסובלנות, ומעניקה לאוחזים בה את הזכות ליהנות מתדמית מאפשרת ומכילה, הרי שהתפיסה השנייה היא אלימה ודורסנית כלפי כל מי שנתפס כ"מדכא". ואל לנו להתבלבל, מדכא לא חייב להיות שר בממשלה או מנכ"ל חברת הייטק – הוא יכול פשוט להיות גבר יהודי מאשדוד שעובד בחנות למכירת מוצרי חשמל. בעינינו הוא משה ממחסני חשמל שנשוי לתקווה ולהם שלושה ילדים ודירה שכורה ברובע ד' – בעיני הנאומרקסיסטיים הוא מדכא נשים, ערבים, שחורים, וכמובן – להט"בים.

להט"בים? רגע אחד. בוא נתעכב על הקבוצה הזו, אחרי הכל – עליהם אנחנו כותבים. בחברה שבה מותר לך להיות כל מה שתרצה ובלבד שלא תהיה בצד של המדכאים, יש מוטיב דטרמיניסטי אכזרי מאוד. אחרי הכל, מה אעשה אם נולדתי גבר, לבן, יהודי ישראלי, אפילו עשיר לא עלינו. אני גמור, אין לי עתיד, אני לגמרי מהרעים.

https://tovnews.co.il/%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%a4%d7%97%d7%93%d7%95-%d7%9e%d7%94%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%94%d7%98%d7%91%d7%99/

אם תשאלו את חסידי השילוב בין פוסטמודרניזם לנאומרקסיזם מה תקנתם של הפריבילגים המדכאים, התשובה שתתקבל תהיה כנסייתית ימי-ביניימית: עליך לחזור בתשובה מחטאיך ובעיקר מחטאי אבותיך המדכאים, להוריד את ראשך בפני כל המדוכאים באשר הם, לא לדבר ולא להתבטא באף סוגיה ציבורית (כי אתה הרי מסוגל להתבונן בה רק דרך העיניים הכחולות הפריבילגיות שלך) וכמובן שלא לתפוס משרות טובות ולהתעשר תוך שימוש אכזרי בפריבילגיה שלך.

ואגב, מסדר הבושה האינקוויזיטורי הוא עבודה של חיים שלמים – אף פעם לא יכופר לך על חטאי אבותיך. אם תחיה טוב, בכל תחום שלא יהיה, סימן שתשובתך אינה שלמה ואתה ראוי לנידוי. אולי אפילו ל"ביטול", אשר מטרתו למחוק את קיומך לחלוטין מהחברה האנושית כולה.

הלבנים הפריבילגים לא הסכימו להשלים עם מר גורלם. היטב חרה להם להעביר חיים שלמים בגולאג של המדכאים. ואכן, הם מצאו פתרון: מי אמר שמדוכאות זה עניין מולד? נהיה מדוכאים בעצמנו. נקים לנו קבוצה בעלת זהות מוגדרת ומובחנת, שבמסגרתה נוכל להתדכא לחלוטין, ולא נהיה מחויבים עוד לחיים של פרישות בהר החושך הפריבילגי.

כך נולדה לה זהות: להט"ב.

כמובן, אי אפשר היה להוליד את הזהות הזו ללא המרכיב הפוסטמודרני: זה שמאפשר לי להיות מה שאני רוצה מבלי שתוכל להגיד לי מה אני. אם אני יכול להיות מה שאני רוצה – אז אני יכול להיהפך גם ממדכא למדוכא, ולעבור לצד של הטובים. וכך היה.

https://tovnews.co.il/%d7%94%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%92%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%a9%d7%aa-%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%aa%d7%a8-%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%a6/

אמנם בתחילה ללהט"ב היה מחיר מסוים: אתה צריך להיות הומו, או לסבית. או לכל הפחות "ביסקסואל". ומה נעשה, זה לא דבר טבעי שפשוט קורה שגבר יימשך לגברים. כל מיני "סטרייטים" עמדו מן הצד ועיניהם כלות: הנה הלבנים הפריבילגים, אחים שלנו, בשר מבשרנו, יצאו מהכלא של המדכאים, והם מנהלים חיים מלאי חדווה ויצירה לצד המדוכאים האותנטיים. אתמול הוא היה אשכנזי יהודי גבר פריבילג שאסור לו לפתוח את הפה, והיום הוא הלהט"ב הראשון שזכה למשרה ממשלית רמת-מעלה. בנה לעצמו תקרת זכוכית מעל הראש, ואז ניפץ אותה. גן עדן.

הלהט"ביזם, כמובן, הלך והשתכלל. כבר מזמן לא צריך להיות בעל משיכה מינית מסוימת כדי להצטרף לקהילת הלהט"ב. הזהות הלהט"בית התנתקה מהתשתית שהצדיקה את עצם קיומה, המשיכה מינית, והפכה להיות אמורפית לחלוטין. אחרי הכל, מי אתם שתגידו לי אם אני להט"ב או לא?

כדי שהעניין יהיה פשוט יותר וכל אחד יוכל להשתלב, הומצאו להם אלפי מגדרים והגדרות ומה לא; הכל כדי לקבל כרטיס כניסה יוקרתי למועדון המדוכאים. כך, מה שבתחילה נראה כספקולציה, יצא לאור במלוא כיעורו: אין ולא היה קשר בין הקהילה הלהט"בית למשיכה המינית של אדם כלשהו. משיכה מינית אינה מגדירה זהות ולעולם לא תגדיר אותה – זוהי פיקציה בשירות אליטה חברתית שלא הייתה מוכנה להשלים עם מקומה החדש בסדר המעמדות של החברה המערבית. להט"ב, בעיקר בעיני הלהט"בים עצמם, זו אך ורק זהות שנוצרה כפתרון לבעיה מסוימת. המסדר הלהט"בי קיבל את ההכשר של כניסיית המדוכאים ובכך הוא מצדיק את עצם קיומו.

במאמר הקודם, דיברנו על השאיפה הדתית-לאומית ליצירת זהות ישראלית מקיפה. במאמר הנוכחי הצגנו את הלהט"ב כזהות המספקת מענה על צורך מסוים, שאין בינו ובין משיכה מינית קשר אינהרנטי. במאמר הבא בע"ה ננסה לעמוד על הקשר בין הדברים, ולענות סוף כל סוף על השאלה הפשוטה: מה אנחנו רוצים מהלהט"ב?