את המודל המסורתי פגשתי לראשונה בצורה נרחבת בעת שירותי הצבאי הסדיר כלוחם בחטיבת גולני. הגעתי ממשפחה חילונית-אשכנזית, בלי רקע גדול ביהדות. ולפתע פגשתי חילונים כמוני, אבל עם אמונה, שעושים קידוש, מגיעים לתפילות ׳שישי בערב׳, הולכים מידי פעם עם כיפה לבנה של בית מלון ומכבדים רבנים. לפני כן נקודת המבט המציאות שלי במובן הדתי הייתה מאוד דיכוטומית- יש או דתי או חילוני, אין אמצע. או שאתה מאמין או שאתה לא. המודל המסורתי עלול להיראות בראייה שטחית דומה, חלילה, למודל הרפורמי- אלו בוחרים מצוות שבא להם לקיים ואלו בוחרים מצוות שבא להם לקיים, שניהם לא מרגישים מחויבות מלאה לתורה אלא רואים בה סוג של תרבות לא מחייבת. אך כאמור, זהו מבט שטחי מאוד.
אצל מסורתי יש אמונה ויחס של הערצה אל הקודש שאינה קיימת אצל הרפורמי. זהו אינו פרט כמותי אלא עניין איכותי שיש לו השלכות גדולות מאוד. בעוד שהרפורמי מזלזל בתורה שבכתב ושבעל פה, ממציא מצוות ומשנה את הקיימות, מזלזל ברבנים ולא ברור למי הוא מתפלל- המסורתי הולך לשיעורי תורה, שומר את חגי ישראל, מניח תפילין, לא יעז לשנות את המצוות או להמציא חדשות, מתפלל לה׳ יתברך ויקפיד להגיד קדיש על הוריו שנפטרו על פי מסורת ישראל. הכבוד לתורה ולמסורת שיש להם, גורם לכך שהם או בניהם יגיעו למציאות הזו. זהו מודל התשובה שהרב קוק מדבר עליו, שכבוד הדת והתורה מוביל לחיבת הדת, חיבת הדת מובילה ללימוד הדת ולימוד הדת מוביל לקיום הדת והתורה. יש לראות את המודל המסורתי כקרון רכבת שיוביל בסופו של דבר לקיום מלא של תורה ומצוות, ולא כאל מודל סטטי שתקוע במקום או נסוג לאחור. חשוב להדגיש שהתורה והלאומיות אצל המסורתי מגיעים יחד, לשניהם הוא רוחש כבוד ולא רואה בהם סתירה אלא התאמה.
לעומת החיסרון של המודל המסורתי, בגלל שאין בו קיום מלא של מצוות כמו המודל הדתי- יש בו נקודת יתרון עליו. בגלל שנקודת הכובד של המסורתי היא יחס הכבוד לתורה וללאומיות, הוא לפעמים יגן בקנאות על פגיעה בלאומיות ובתורה יותר מאשר אדם דתי, ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים שמסורתי תבע את כבוד התורה וכבוד האומה בצורה ראויה להערצה. הם גם מקפידים מאוד ללכת לסליחות בימים הנוראים ולהתפלל הרבה מספר תהלים. האמונה ויחס הכבוד לתורה שנמצאים בלב, הם יותר חיים ועוצמתיים מאשר הם נמצאים רק בשכל.
כאשר אני נשאל מה דעתי על המודל המדיני של ״מדינת הלכה״, אני עונה שבשבילי המודל המתאים הוא תהליכי-מסורתי, הכבוד לתורה וללאום. אם הכנסת, מערכת המשפט, הביטחון, התקשורת והאקדמיה יתנהלו על פי מודל שמכבד את התורה והלאום, זה הכיוון של מדינה יהודית. הניסיון להציב מודל דיכוטומי בו יש מדינת הלכה שסוקלת חילונים או מדינת כל אזרחיה מתעלם מהתהליכיות שקיימת בעם ישראל. כל מי שלמד תנ״ך יודע שיש את תקופת יהושע שכובש את הארץ, לאחר מכן תקופה של עליות וירידות בתקופת השופטים, לאחר מכן מלך זמני בשם שאול, ורק לאחר מכן מלכות דוד ושלמה. זה לקח מאות שנים.
לדעתי גם המגזר החרדי, בו יש הערצה אל הקודש וגם המגזר הדתי-לאומי, בו יש הערצה ללאומיות ולצבא, יכולים ללמוד מהמודל המסורתי. המסורתיים מצד אחד מתגייסים לצבא, אך מצד שני אינם מעריצים אנשי צבא אלא את הרבנים. זהו איזון נכון, כאמור, כמו כל מגזר יש להם חסרונות, אך כאן באתי ללמד על היתרונות שלא שמים לב אליהם. המסורתיים הם הגשר בין החילונים לבין הדתיים והחרדים, הם מסוגלים לנהל שיחות עם שניהם, מצד אחד הם מבינים את בקשת החופש החילונית ומצד שני הם מבינים את הערצת הקודש והיחס לאלוקים, ובסוף כבוד התורה והאומה זה הערך שמכריע אצלם את קבלת ההחלטות. אנחנו נמצאים בתחיית הקודש, וראוי שנבין שהדור החדש לא מחפש רק הקמת התנחלויות, אלא חיפוש אחר זהות יהודית ושורשים, זהו המאורע ההיסטורי שאנחנו בתוכו.
גם בסוגיות הקירוב, יש לדעת שרוב היהודים שאנחנו נפגשים איתם הם לא ׳חילונים גמורים׳ אלא מסורתיים. לא צריך להתחיל שיחה איתם בהוכחה בקיומו של אלוקים, אלא אפשר הרבה פעמים להתקדם לקיום מצוות. נחפש את הצד המסורתי שקיים בכל יהודי, לא רק הוא יבנה מזה אלא גם אנחנו.
