חוקר המודיעין עומר אללי טוען שהשאלה איננה האם ניתן לסמוך על הסכם עם איראן – אלא איזה סוג של הסכם עומד על הפרק. הוא מצביע על כך שלא כל שימוש בכוח נועד ללחימה – לעיתים הוא נועד דווקא כדי לייצר הישגים דיפלומטיים.

המטרה האמתית של הפעלת כוח, לטענתו, היא להשיג הסכם טוב יותר – לא להפעיל כוח לשם הפעלתו. אם ניתן להשיג הישגים דיפלומטיים משמעותיים באמצעות איום צבאי – מדובר בתוצאה רצויה. אך אם מדובר בהסכם רע, כמו זה שנחתם עם איראן בשנת 2015 – הסיכון עולה על התועלת.

ההסכם שנחתם בתקופת ממשל אובמה נתפס על ידי רבים במערכת הביטחונית בישראל כמחורר ומסוכן. גם אם בזמנו היו כאלה בגופי המודיעין שתמכו בו, הזמן הוכיח את מגבלותיו. הסכם זה התיר לאיראן להמשיך להתקדם בשני מרכיבים קריטיים מתוך שלושת רכיבי נשק גרעיני: מערכות שיגור וקבוצת הפיתוח של הנשק עצמו. אמנם תכנית העשרת האורניום הוקפאה לפרק זמן מסוים, אך סעיפי שקיעה שנכללו בו אפשרו לאיראן להתקדם לקראת פיתוח גרעיני באופן חוקי – רק בעיכוב של כמה שנים.

הבעיה המרכזית הייתה שההסכם לא עצר את פיתוח הטילאות ולא את תחום הפיתוח ההנדסי של הנשק. שני התחומים הללו המשיכו להתקדם בשקט ובאופן חוקי. המשמעות בפועל: ההקפאה לא הייתה מלאה, והפרצה נוצלה.

הביקורת על ההסכם הובילה בין היתר להחלטת ממשל טראמפ לפרוש ממנו. כיום, כשהדיון מתחדש סביב אפשרות להסכם נוסף, רבים מזכירים את הלקח ההיסטורי – לא כל הסכם עדיף על פני עימות. לעיתים, הסכם רע עלול להביא לתוצאה גרועה יותר ממערכה צבאית.