בין הזירות הגלובליות שבהן נרשם שינוי חד ביחס לישראל, מצביעה עינב במיוחד על סין. לדבריה, המותג “ישראל” שזכה בעבר להערכה גבוהה במדינה זו – קרס לחלוטין. היא מתארת כיצד השיח הסיני אִמץ במובהק את הנרטיב האיראני, הרואה בישראל מדינה תוקפנית ומובסת. במקום להציג את ישראל כמדינה חדשנית וחזקה, כפי שהיה בעבר, התקשורת והדיפלומטיה הסינית מציירות כיום תמונה הפוכה – של ישראל מבודדת, אחראית להסלמה ומעוררת אנטגוניזם.
היא מתארת כיצד כלי תקשורת, מוסדות תרבות וממשלות ברחבי העולם מקדמים נרטיב אנטי־ישראלי בוטה, עד לרמה של דה־לגיטימציה מוחלטת. עינב מסבירה שהקמפיינים הללו אינם מגיעים רק ממדינות עוינות כקטר או רוסיה – אלא לעיתים דווקא ממדינות מערביות, שהתנגדותן הפכה חריפה ומובנית הרבה יותר.
לטענתה, ישראל לא נערכה לתגובה התודעתית והדיפלומטית שתבוא בעקבות פעולתה מול חמאס והמערכה מול איראן. התוצאה היא כרסום עמוק במעמדה הבינלאומי של ישראל, והתחזקות חסרת תקדים של הקו האנטי־ציוני בקרב קהלים שבעבר נחשבו תומכים או ניטרליים.
במבט קדימה, עינב סבורה כי יש הכרח לבנות מחדש את המותג “ישראל” מול דעת הקהל העולמית, וליצור סיפור מסגרת אפקטיבי שיסביר את פעולותיה מתוך פרספקטיבה של הגנה עצמית ומוסריות – ולא רק תגובה ביטחונית קרה.












לא בטוח שכל כך רע שיחשבו ככה
נמאס לנו מהם. קודם נדאג לנו ולקיומנו הפיזי ואח”כ לתדמית שלנו. מדינות אירופה הן צבועות משורשי שערותיהן ועד אחרון הציפורניים שברגליהן. אנחנו לא מוכנים להתאבד כמוהן. הן לא אוהבות יהודים מנצחים. אבל את ההסכמים הכלכליים הן לא ביטלו. אנחנו נעשה ונצליח בע”ה. הם יבואו אחרינו.