זהות מגדירים בדרך חיובית: לא רק מה אתה לא, אלא מה אתה כן.
מצד אחד, יש משהו טוב בתחושת ה"אני דתי נורמלי" – לא קיצוני לאף כיוון. לא חילוני ולא חרדי. אנחנו חלק מהציבור ולא מתנשאים עליו. מצד שני, ראוי להכיר בערך שלנו ובתרומה הייחודית שלנו לחברה הישראלית, כדתיים לאומיים. עם ישראל זקוק לחזון שלנו – האם נדע להגדיר אותו לפחות לעצמנו?