על התופעה של ׳ריצוי על רקע דתי׳ כתבתי מספר פעמים וגם על ה׳דתי המחמד׳ שכל הזמן מנסה למצוא חן בעיני כולם. זו תופעה הרסנית בפן האישי, בפן הציבורי וגם בפן הדתי, ולכן החלטתי לכתוב עליה בצורה מפורשת.

נתחיל מהיסודות- אתה, וגם את, לא צריכים למצוא חן בעיני כל חילוני. אין שום הלכה ומצווה כזו. נוהגים לצטט את הגמרא במסכת יומא, שיהודי צריך להתנהג בצורה שתעשה קידוש השם, שאם חילוני יראה אותו הוא יגיד ״אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה״. המילה ׳חילוני׳ לא כתובה בגמרא, כתוב שם ״מה הבריות אומרות עליו״. האם לפני שאתם עושים מעשה מסויים אתם שואלים ״מה החרדי יגיד עליי?״ או ״מה המסורתי יגיד עליי?״ מאיפה הקביעה הזו ש׳בריה׳ בגמרא הכוונה לחילוני-שמאלני? באופן פשוט, המונח ׳בריה׳ בגמרא מכוון לאדם שמכבד את הדת ושומר חלק מהמצוות. לטעון שמדובר בכופר זהו חידוש גדול מאוד, במיוחד שתופעת הכפירה ההמונית היא חדשה בהיסטוריה ולא הייתה בתקופת חז״ל. אם כל פעם תנסו למצוא חן מבחינה דתית בעיני חילונים – תמצאו את עצמכם בבעיה גדולה מאוד, כי הם אף פעם לא יהיו מרוצים מכם. כמובן שצריך להתנהג בדרך ארץ ובמידות טובות, אבל לא צריך להחביא את האמונה הדתית ולא את קיום המצוות.

הדברים שאני כותב כאן אינם חדשים, פשוט מרוב הניסיון לרצות כל הזמן את החילונים, המקורות סולפו. זה מתחיל ממנטליות של שיעבוד ולאחר מכן מביאים מקורות. לכן אחדד- חילול השם אין הכוונה ששמאלני שונא אותי, וקידוש השם אין הכוונה ששמאלני אוהב אותי. ביהדות יש מצווה ״ואהבת לרעך כמוך״, אין מצווה לעשות מעשים כדי שיאהבו אותי. אדם שמתנהג כך חונק את נשמתו ואת אישיותו, הוא פוגע באותנטיות שלו והופך להיות עבד של החברה. לא לחינם השולחן ערוך פותח בהדרכה שאדם לא צריך להתבייש ממי שלועג לו בעבודת ה׳. שימו לב שהוא לא קורא לזה חילול השם, כי הכל מתחיל ונגמר בעבודת ה׳. אדם צריך למצוא חן בעיני ה׳. גם במשנה בפרקי אבות כתוב שהדרך הישרה שאדם צריך ללכת בה היא ״כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. המהר״ל בפירושו מדייק שלא כתוב שם ׳ותפארת לו מן הבריות׳, כי האנשים הפשוטים לא יכולים לדעת מהי הדרך המפוארת, כי לפעמים היא מפוארת בעיני אחד שלא מבין, אך לפי האמת הדרך אינה מפוארת. ולפיכך אמר ׳ותפארת לו מן האדם׳ דהיינו מי שנקרא אדם אשר יוכל לדעת ולהבין. כלומר, בעיני אנשים שהם יראי שמיים. בימינו המציאות קצת מבלבלת כי מצד אחד יש חילונים שהם אנשים מאוד חכמים, ומצד שני, בענייני תורה ומצוות לרוב אין להם שום הבנה. זה לא דומה למושג ׳עמי ארצות׳ או ׳בריות׳ של חז״ל. ולכן אם אתה מתנהג בדרך ארץ ומידות טובות, ויש חילונים שלועגים לך או כועסים עליך כי אתה מקיים מצווה דתית, זו בעיה שלהם ולא שלך, ואם תנסה למצוא חן בעיניהם זה לא קידוש השם אלא חילול השם, כי יהיו פחות תורה ומצוות בעם ישראל. אסור שתאמץ מצפון או מבט מוסרי כלפיך שהוא לא דרך עיניים של אנשים יראי שמיים.

גם בסוגיות הקירוב, אני יכול להגיד מניסיון (גם אישי) שהדבר שהחילונים הכי בזים לו, הוא הדתי שמנסה למצוא חן בעיניהם ועושה פשרות בהלכה. בהתחלה הם אולי אומרים לו ״כל הכבוד״ אבל בתוכם פנימה הם יודעים שהוא לא דתי רציני ואין בו אותנטיות, וממילא הוא לא מקרב אותם לשום תורה אמיתית, אלא הם קירבו אותו אליהם. התקשורת תמיד נוהגת להביא דתיי מחמד לפאנלים כדי להראות כמה היהדות מכילה איסורים, לא כמו הפנאטים ששומרים שבת, כשרות וערכי המשפחה. הם עושים זאת כדי ליצור נורמה שמתיישרת עם הברנז׳ה החילונית. בכך הם מורידים את רף ההלכה, ודתיי המחמד בטוחים שהם עושים קידוש השם. אך זו לא תפארת לה׳ ולא תפארת ל׳אדם׳, וגם לא גורם לבריות לומר ״אשרי רבו שלימדו תורה״ – אף אחד לא מניח תפילין בזכותו ולא שומר שבת. זה רק גורם לדתי לקבל מחמאות מהברנז׳ה שאומרת לו ״הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך״, ׳כמוך׳ מוותרים, ׳כמוך׳ עושה מה שהחילוני מצפה ממנו. כמה נח. אבל בסופו של דבר, דתי כזה ישנא את הדת, וגם את עצמו, וגם אחרים יזלזלו בו. לכן הדרך הישרה היא להיות עם מידות טובות וללכת בדרך התורה בלי לשנות את ערכי היהדות כדי למצוא חן בעיני הבריות, בסופו של דבר זה גם יקרב אותם לתורה אמיתית. צריך סבלנות, אולי בהתחלה יתנגדו, אבל לאחר מכן יהרהרו ובסוף בע״ה יזדהו, האמת תורה דרכה.