בימים האחרונים אנחנו עדים לשני אירועים שמטלטלים את המדינה, וממחישים עד כמה ישראל מצויה בעיצומה של אחת התקופות הסוערות והטעונות בתולדותיה. אלו אינם אירועים נקודתיים – הם סימפטום למשבר עמוק בהרבה: מאבק על השאלה מי באמת מנהל כאן את המדינה.

הדיון שלא היה – והמסקנה שמונחת על השולחן

ביום שני היה אמור להתקיים בבג”ץ דיון בעתירות נגד החלטת הממשלה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, עו”ד גלי בהרב-מיארה. אלא שהממשלה בחרה שלא לשלוח נציג לדיון – מחאה על כך ש”התוצאה נקבעה מראש”. כתוצאה מכך, השופט יצחק עמית ביטל את הדיון.

המהלך הזה אינו מתקבל על הדעת. לאורך כל כהונתה של הממשלה הנוכחית, היועצת המשפטית סירבה לייצג את הממשלה בערכאות, מה שאילץ את ראשי המדינה לשכור ייצוג פרטי כמעט לכל סוגיה. דווקא מול החלטה כה דרמטית – הממשלה נעלמת.

גם מי שסבר כי בג”ץ יפסוק נגד הממשלה היה מצפה שהממשלה תציג את עמדתה, תפרוס את טיעוניה ותכריח את השופטים להתמודד עם הנימוקים. במקום זאת, הממשלה הפסידה עוד לפני שנכנסה לזירה.

וכך, למעשה, העניקה הממשלה לבהרב-מיארה על מגש של כסף את המשך כהונתה. לא תפוטר – ותמשיך, כפי שמבקריה טוענים, להצר את צעדי הממשלה ואף “להתעלל” בה פוליטית. האחריות לגול העצמי הזה מונחת לפתחו של שר המשפטים יריב לוין.

צריך לומר זאת בבירור: אם אכן היה צריך לפטר את היועצת, זה היה צריך להיעשות ביום הראשון לכהונת הממשלה. העובדה שזה לא קרה, ושגם עכשיו המהלך מתנהל כמחווה סמלית בלבד, מוכיחה שלוין אינו באמת נחוש לבצע רפורמה עמוקה. נראה שהוא מעדיף להשאיר את היועמ”שית בתפקידה – כדי שתשמש כמטרה נוחה להאשמות – ובאותה נשימה לבסס את כוחו מול “החונטה המשפטית” במקום לפרק אותה. בפועל הוא מחזק את ממשלת הפקידים, זו שמנהלת בפועל את המדינה.

בקשת החנינה של נתניהו – מוצדקת אישית, בעייתית לאומית

האירוע השני שהרעיד את המדינה הוא החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו להגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה במטרה לסיים את משפטו. בבקשה הרשמית ובמכתב האישי לא נרשם ביטוי לחרטה או לקיחת אחריות – אלא טיעון לאומי ברור: טובת המדינה והצורך באחדות.

אני מבין היטב את הסיבות האישיות והמעשיות מאחורי המהלך. קשה לתפוס כיצד מדינה הנמצאת בעיצומה של מלחמת קיום בשבע חזיתות מצפה שראש הממשלה יתייצב שלוש פעמים בשבוע למשפט שממילא נראה מנותק מהמציאות ומשרת, הלכה למעשה, גם את אויבינו: ביטול עדויות מסיבות ביטחוניות הפך לכלי של חמאס וחיזבאללה להבין בדיוק מתי מתרחש משהו בשטח.

אך למרות זאת – חנינה היא טעות לאומית קשה. משפט נתניהו חשף, אולי לראשונה בעוצמה כזו, את עומק הכשלים בפרקליטות. רבים חיכו לרגע שבו יעלו לדוכן מי שמכונים “תופרי התיקים” וישיבו לשאלות קשות. החנינה תסגור את הדלת הזאת ותעניק להם את הניצחון שחיכו לו.

מבחינה משפטית וציבורית גם יחד, התיקים נגד רה”מ היו צריכים להתבטל. לא מפני שראש ממשלה מעל החוק – אלא מפני שאין בהם בסיס. כתב האישום היחיד שהציבור היה צריך לראות הוא נגד מי שהוביל את המערכה המשפטית בכלים פסולים.

בבקשת החנינה, כך נדמה, הרפורמה המשפטית נקברה סופית. זהו הפסד היסטורי – ובכייה לדורות.

שתי פרשות – אותה מחלה

שני האירועים הללו אינם נפרדים זה מזה. הם מצביעים על תופעה רחבה בהרבה: שלטון הפקידים מתבסס, בעוד נבחרי הציבור מתקשים לממש את רצון הבוחר. זה אינו ויכוח משפטי – זו שאלה של ריבונות. מי מנהל את המדינה: העם באמצעות ממשלתו, או מערכת משפטית-פקידותית שאינה עומדת לבחירה?

הגיע הזמן להתעורר. הביקורת אינה רק על שופט או על יועצת משפטית – אלא על מבנה כוח שמאיים על היכולת של ממשלה נבחרת למשול.

עידן מאראש, פעיל חברתי, איש תקשורת, בעלים ומגיש הערוץ האינטרנטי ״שובר חומות״ ביוטיוב, מרצה, פעיל מרכזי במאבק למען שיוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות בישראל ופובליציסט