בניתוח מעמיק של המציאות הפוליטית באיראן, מציג פרופ’ אייל זיסר תמונה מורכבת של מאבק פנימי מתמשך. למרות הציפיות המוקדמות במערב ובישראל להתפרצות מיידית של מחאה שתפיל את השלטון בתחילת המערכה, המציאות בשטח מלמדת על כוחו של המיעוט התומך במשטר. איראן, המונה כ-90 מיליון נפש, אמנם כוללת רוב מכריע של כשני שלישים המתעבים את שלטון האייתוללות, אך המשטר הדיקטטורי נשען על מיליוני תומכים ועל משמרות המהפכה המבטיחים את הישרדותו לעת עתה.

פרופ’ זיסר מדגיש כי לא ניתן לחזות במונחים של ימים או שבועות את המועד המדויק שבו יקרוס השלטון, שכן מדובר בתהליך היסטורי ארוך. עם זאת, הוא קובע בנחרצות כי המשטר האיראני ייפול בסופו של דבר, ומי שיביא לנפילתו יהיה הציבור המקומי. מחסום הפחד, שלדבריו כבר החל להישבר בסבבי מחאה קודמים, הוא המפתח לשינוי. כאשר המחסום הזה יתפורר לחלוטין והמשטר יפגין חולשה נוספת, האנשים יציפו את הרחובות ויביאו לשינוי המיוחל.

המסר העיקרי של זיסר למקבלי ההחלטות בישראל ובארצות הברית הוא הצורך בסבלנות אסטרטגית. הוא מזהיר מפני בניית מהלכים צבאיים או מדיניים על בסיס הערכות אופטימיות מדי המנבאות את נפילת המשטר מחר בבוקר כתוצאה מפעולה כזו או אחרת. השינוי באיראן הוא תהליך עומק חברתי שיצא לדרך, והוא דורש הבנה עמוקה של הזרמים התת-קרקעיים במזרח התיכון החדש.