אל”מ במיל’ רונן איציק משרטט את השבר הערכי והחינוכי שפקד את החברה הישראלית החל משנות ה-90, תקופה שלדבריו טלטלה את המצפן הלאומי והוציאה אותו מאיזון. איציק טוען כי המגמות הגלובליות של פוסט-מודרניזם וקוסמופוליטיות, שחדרו לישראל באותה תקופה, שחקו באופן עמוק את מושג הלאומיות והחליפו את המיקוד בשורשים התרבותיים בערכים ליברליים-אוניברסליים. לדבריו, בעוד שמדינות אחרות יכולות אולי להרשות לעצמן אימוץ מלא של ערכים אלו, עבור המדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, מדובר בסכנה קיומית הגורמת לאובדן הדרך.

הוא מצביע על מערכת החינוך כזירה המרכזית שבה בא לידי ביטוי הבלבול הזה. איציק מבקר את התפיסה שהשתרשה, לפיה “לימודי הליבה” המסתכמים במתמטיקה, אנגלית ומדעים הם חזות הכל. הוא טוען כי הפיכת מקצועות אלו לעיקר, תוך דחיקת התנ”ך, ההיסטוריה והמורשת היהודית לשוליים, היא טעות אסטרטגית. עבור איציק, השורשים והשפה העברית הם הבסיס האמיתי שעליו ניתן לצמוח, ובלעדיהם החברה הישראלית מאבדת את הזהות הייחודית שהיא המקור לחוסנה.

בסיכומו של דבר, רונן איציק קורא לחשבון נפש לאומי ולחזרה ליסודות התרבותיים שהונחו בבסיס הציונות. הוא מזהיר כי ההתעלמות מהעבר וההתמקדות הבלעדית בקידמה טכנולוגית והשתלבות גלובלית עלולות להוביל למצב שבו הדורות הבאים לא יבינו “מי אנחנו ומאיפה הגענו”. לדבריו, רק בנייה מחודשת של הזהות הלאומית והחינוכית תוכל להחזיר את המצפן הישראלי למסלולו ולהבטיח את עתיד המדינה מול האתגרים הייחודיים הניצבים בפניה.