במרכז דבריו של אל”מ מאיר מוסט עומד החשש כי עסקת רכישת חמישה מטוסי F-35 על ידי טורקיה אינה רק תוספת כוח אווירית כמותית, אלא טומנת בחובה סיכון טכנולוגי משמעותי לישראל ולמערב. מוסט מדגיש כי לא מדובר בעוד טייסת רגילה, אלא בגישה לטכנולוגיה עילית שטורקיה הוכיחה בעבר יכולת מרשימה “להנדס לאחור”. הוא מזכיר כיצד טורקיה רכשה בעבר מישראל טכנולוגיות כמו טילי ה”פופאי” וכלי טיס בלתי מאוישים, ופיתחה על בסיסם יכולות עצמאיות מתקדמות, מה שהופך אותה לאחת המובילות בעולם בריגול תעשייתי ביטחוני.

הניתוח מתייחס גם להיסטוריה המורכבת של טורקיה בפרויקט ה-F-35. בעבר, טורקיה הייתה שותפה מרכזית בייצור חלקים למטוס ואף יועדה להקים מרכז לוגיסטי ותחזוקתי עבור נאט”ו באירופה. שותפות זו הופסקה על ידי הקונגרס האמריקאי לאחר שטורקיה רכשה את מערכת ההגנה האווירית הרוסית S-400 ב-2019, צעד שהוביל להרחקת טייסיה מארצות הברית ולהקפאת העסקאות.

בנוסף לסוגיית מטוסי החמקן, מוסט מצביע על חשיבות רכישת מנועי ה-F110 המיועדים לפיתוח מטוס ה”קאן” (KAAN) – מטוס הקרב העצמאי שטורקיה מפתחת. הוא מזהיר כי אספקת המנועים והמטוסים עלולה להעניק לתעשייה הביטחונית הטורקית את הכלים הדרושים לשכלול יכולותיהם העצמאיות, תוך ניצול הידע המערבי שנצבר. לסיכום, דבריו של מוסט משרטטים תמונה של מורכבות אסטרטגית, שבה כל מכירה של ציוד קצה לטורקיה נבחנת לא רק בהקשר המבצעי המידי, אלא כפוטנציאל לשינוי מאזן הכוחות הטכנולוגי באזור.