ד”ר צבי סדן, חוקר תרבות ה-Woke והפרוגרס, מנתח את המגמות המדאיגות לדעתו בחדירת טרמינולוגיה פרוגרסיבית אל לב הימין הישראלי, וספציפית למפלגת “הציונות הדתית”. סדן טוען כי השימוש של בצלאל סמוטריץ’ במושגים כמו “גיוון” (Diversity) כדי להצדיק שריונים במפלגה, אינו מהלך פוליטי תמים של הישרדות, אלא כניסה מודעת או לא מודעת ל”מטריקס” של השמאל הרדיקלי.
לדברי סדן, עולם הפרוגרס מושתת על שלושה ערכי יסוד: גיוון, שוויון והכלה (DEI), אותם הוא מתרגם למושגים חריפים יותר: הגוונה, השוויה והצרפה. הוא מסביר כי בעוד ששוויון וגיוון נתפסים כערכים חיוביים, בפועל הם משמשים כלי להנדסת תודעה שבה הקריטריון לקידום אינו כישורים אישיים, אלא השתייכות קבוצתית, גזעית או עדתית. סדן טוען כי הפיכת ההבדלים בין ספרדים לאשכנזים לקטגוריות של גזענות היא תוצר של שיח שהוחדר בעבר על ידי דמויות כמו אורי אבנרי, וכי אימוץ הטרמינולוגיה הזו על ידי הימין רק מעמיק את השסע החברתי.
ד”ר סדן מזהיר בשיחתו עם פיני כי המילים שבהן אנו משתמשים מעצבות את תפיסת המציאות שלנו. הוא קורא לפוליטיקאים מהימין להימנע משימוש במילים כמו “נרטיב” או “שיח”, שמקורן בעולם הפוסט-מודרני, ולחזור לדבר במונחים של מהות וראויות. “אלון דוידי לא צריך להיכנס למפלגה כי הוא ‘שחום’ או מהפריפריה,” מסכם סדן, “הוא צריך להיכנס כי הוא ראוי. השימוש בטרמינולוגיה פרוגרסיבית מוביל בהכרח לאימוץ ערכי הפרוגרס, גם אם הדבר נעשה בהיסח הדעת.”
