בדיון על מצבו הפוליטי של מחנה הימין, ד”ר מרדכי קידר מציג עמדה המשלבת אופטימיות זהירה עם אזהרה חריפה מפני פיצול פנימי. לדבריו, המחנה הימני אינו מפורק במהותו, שכן מרבית המפלגות והגורמים הפועלים בו חולקים חזון משותף ורצון בטובת עם ישראל, גם אם קיימים גוונים שונים בדרכי הפעולה. קידר מעריך כי הופעתם של “רסיסי מפלגות” היא לעיתים קרובות טקטיקה פוליטית שנועדה לשפר עמדות לקראת חיבור למפלגות גדולות יותר שעוברות את אחוז החסימה, והוא צופה כי לקראת הבחירות רבים מהם יתאחדו או יפרשו מהמרוץ. עם זאת, הוא מציב “תמרור אדום זועק” בפני אותם גורמים, תוך שהוא נסמך על לקחי העבר ההיסטוריים.

קידר מזכיר את מערכת הבחירות של שנת 1992 כדוגמה קריטית למחיר הפיצול. הוא מציין את הקמת מפלגת “התחייה” על ידי פרופסור יובל נאמן וגאולה כהן, אשר לא שעו לאזהרות ולא עברו את אחוז החסימה. אובדן המנדטים של הימין באותה מערכת בחירות הוביל, לדבריו, לעליית ממשלת רבין ולחתימה על הסכמי אוסלו, שאת השלכותיהם הוא מתאר ככאלו שהציבור סובל מהם עד היום. האזהרה המרכזית היא שגם אנשים בעלי חזון, זהות ומסרים חשובים עלולים להמיט אסון פוליטי על המחנה כולו אם יתעקשו לרוץ בנפרד מבלי שתהיה להם יכולת ריאלית לעבור את סף הכניסה לכנסת. הוא מעריך כי ריצה נפרדת של רסיסי מפלגות עלולה להוביל לאובדן של שניים עד שלושה מנדטים יקרים, מה שמהווה סכנה ממשית ליכולת המשילות של הימין. בסיום דבריו הוא מביע תקווה כי הגורמים השונים יפגינו “שפיות דעת” ויבינו את כובד האחריות המוטל על כתפיהם כדי למנוע הישנות של טעויות העבר.