פרשת בראשית מסתיימת בתיאור קודר של חטאי האנושות, אשר “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס” (בראשית ו’, י”א).
בני האדם פגעו בכל חלקה טובה – עסקו בגזל, ברמיסת החלש, באלימות, בתאוות ובאגואיזם (נשמע מוכר ממדורי האקטואליה של ימינו?). בשלב זה החליט הקב”ה “לברוא את העולם מחדש” – להקים חברה אנושית אחרת ולפתוח דף חדש בהיסטוריה.
כולנו מכירים את סיפור תיבת נֹחַ – כיצד נֹחַ, משפחתו ונציגים מכל בעלי החיים ניצלו מהמבול. אך אף שהובטח לנו שלא יבוא עוד מבול גשמי כזה, חכמי הסוד גילו לפני אלפי שנים שמבול מסוג אחר עוד יגיע – מבול של דעות משובשות ורעיונות מבלבלים, מטלטלים ומאבדים את ישוב הדעת והשקט הנפשי.
כיום אנו חווים מבול רוחני כזה ממש: תקשורת שלילית וארסית, רשתות חברתיות המעוררות דיכאון, וסדרות הוליוודיות ריקות מתוכן שמפזרות את הנפש. “מבול” זה מבדר – מלשון מפזר – את הנשמה העדינה שבנו. כשהנפש מוזנת באינספור “קלוריות רגשיות ריקות”, היא מאבדת את כוח העילוי שלה.
האדם הנבון בונה לעצמו תיבת נֹחַ אישית – מקום שבו הוא נטען מחדש, נושם רוח, ומזין את נשמתו בתוכן אמיתי.
על רקע אותה מציאות מושחתת מופיעה דמותו של נֹחַ, שעליו נאמר:
“אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ – נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ” (בראשית ו’, ט’).
עם זאת, פרשנינו מצאו מקום לביקורת. רש”י כותב:
“בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, ויש דורשים אותו לגנאי… אילו היה בדורו של אברהם – לא היה נחשב לכלום.” (רש”י שם).
ישעיהו הנביא אף רמז לכך כשאמר “כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי” (ישעיהו נ”ד, ט’) – כלומר, מי המבול נקראים על שמו, כביכול באשמתו. מדוע? מפני שנֹחַ, אף שהיה צדיק, לא פעל מספיק להחזיר את דורו למוטב, לא התחנן בעדם ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת.
חז”ל כינו צדיק מסוג זה “צדיק של פרווה” – אדם שעושה טוב, אך כל עוד זה נוח לו.
אחת הטעויות הרווחות אצל מחפשי אמת היא לחשוב שהתכלית היא להציל את עצמם – לתקן את מידותיהם ולהתעלות רוחנית.
ודאי שזו מעלה גדולה, אך היא רק כלי עזר. מטרת האדם היא להשפיע טוב על סביבתו, להרחיב את גבולות “תודעת האני” שלו עד שיכלול בתוכה גם את האחרים.
הרב קוק היטיב לבטא זאת:
“הָאָדָם צָרִיךְ לְהֵחָלֵץ תָּמִיד מִמַּסְגְּרוֹתָיו הַפְּרָטִיּוֹת… וְיִהְיוּ מַחְשְׁבוֹתָיו וְרְצוֹנוֹ נְתוּנִים לַכְּלָלִיּוֹת – לָעוֹלָם, לָאָדָם, לְיִשְׂרָאֵל, לַיְקוּם… וְכַאֲשֶׁר תְּהֵא הַתְּפִיסָה הַכְּלָלִית חֲזָקָה בּוֹ – כָּךְ תִּתְגַּדֵּל שִׂמְחָתוֹ וְיִזְכֶּה לְהַאֲרַת הָאוֹר הָאֱלֹהִי.” (אורות הקודש, ח”א, קמ”ג).
חשוב מאוד לדאוג לעצמנו – לאכול בריא, לעשות יוגה, ללמוד תורה, לנשום אוויר ולצאת לטיולים.
אבל אם המטרה מסתכמת בכך שלי עצמי יהיה טוב – פספסנו את העיקר.
ספר הזוהר מבקר את מי שמתפללים רק לעצמם ואומר:
“צְוָחִין כְּכַלְבִּין הַב, הַב” (זוהר ח”ב, קצ”ה ע”ב) –
הם צועקים כמי שאומר רק “תן לי”.
אפשר לדמות זאת לברז, צינור וגינה:
הברז – הוא הקב”ה, מקור השפע;
הצינור – הוא האדם, המעביר את השפע;
והגינה – היא העולם, האנשים שסביבנו.
תפקידנו להיות צינור נקי ופתוח דרכו עובר השפע האלוקי.
כאשר האדם עסוק רק בעצמו, הצינור נחלד – מאבד את ייעודו.
צינור שאינו מזרים מים הלאה – סופו להיסתם, להתפוצץ או להתייבש.
אין פירוש הדבר שעלינו לעזוב הכול ולנסוע להאכיל ילדים רעבים בקצה העולם.
ההשפעה מתחילה כאן – בבית, בעבודה, במעגל הקרוב.
הכול עניין של תודעה:
בכל פעולה שאני עושה – כיצד אני יכול להוסיף בה מחשבה טובה, אהבה, נתינה?
אם אתה נהג מונית – אל תחשוב רק על הכסף שבסוף הנסיעה; תחשוב על השמחה שאתה מעניק לאדם שאתה מסיע למקום חפצו.
אם את במשרד – חפשי מי שנראה עצוב וזקוק למילה טובה.
אם אתה מכין סנדוויץ’ לילדים – הוסף לו גם מחשבה טובה ואנרגיה של שמחה.
כך כל פעולה קטנה מקבלת משמעות אחרת לגמרי.
ולא רק “חומוס עושים באהבה” – כל דבר עושים באהבה.
השהייה בתיבה, בצפיפות עם משפחתו ועם כל בעלי החיים, הייתה עבור נֹחַ מעין תיקון על מחדליו. היא אילצה אותו ללמוד דפוס חיים חדש – חיים של שיתוף, נתינה וויתור הדדי.
במדרש תנחומא (נֹחַ, י”ב) מתואר כי נֹחַ ובניו לא עצמו עין:
“יוֹמָם וָלַיְלָה הָיוּ נוֹתְנִים מַאֲכָל לְכָל חַיָּה וְעוֹף בְּשָׁעָתָם” –
את הפילים האכילו ביום, ואת העטלפים בלילה.
עשרים וארבע שעות ביממה של עבודה למען הזולת, ללא מנוחה.
חז”ל מספרים (בראשית רבה ל’, י”ג) כי באחת הפעמים איחר נֹחַ להאכיל את האריה, והלה הכהו, ונשאר צולע כל ימיו. אך אותה צליעה הייתה לו לתיקון – היא לימדה אותו רגישות, אנושיות, חמלה.
בעוד מחוץ לתיבה נמחו בני דורו שבנו חברה על יסודות של אנוכיות, בתוך התיבה נולדה חברה חדשה – של חסד, של הקשבה, של נתינה.
שם, בתיבה, נוצרה ההבנה הפשוטה: הישרדות אמיתית קיימת רק מתוך אהבה.
כולנו חיים היום בתוך “תיבה” משלנו – בית, משפחה, עבודה, קהילה.
החיים הצפופים מזמינים אותנו לוותר, להכיל, להכיר בזולת.
וכמו נֹחַ, אנו נדרשים לשמור על העולם – לא בגדולות, אלא בפרטים הקטנים, באהבה שבין אדם לחברו.
שבת של צינורות פתוחים✨,
ניר אביעד
* עריכה לשונית ומקורות– יפעה פויכטונגר
