סיפורו של בנימין מרדכי נשמע כמו מסלול חיים יוצא דופן שמוביל מלב עולם ההייטק ומשרת רבנות קהילתית בארצות הברית היישר אל ראש גבעה מבודדת ביהודה ושומרון. הכל החל בתקופת הקורונה, כאשר החליט לעזוב את השגרה המוכרת ולעלות לחווה חקלאית יחד עם בתו, שזה עתה סיימה את שירותה הלאומי. המקום, שידע בעבר ניסיונות התיישבות שלא צלחו, עמד ריק לחלוטין. במשך שנתיים שלמות התגוררו השניים לבדם בתנאים בסיסיים ומאתגרים, ללא חיבור לתשתיות מים או חשמל, כשהם מסתמכים אך ורק על מערכת סולארית עצמאית שהקימו במו ידיהם במסגרת מה שהגדיר כמיזם משפחתי מעצים.
הבדידות והתנאים הקשים הרתיעו לא מעט אנשים שביקשו להצטרף לאורך הדרך, אך המפנה האמיתי התרחש כאשר הגיע למקום בחור בעל ניסיון בהתיישבות, חריצות ואמונה, שהוביל לפריחה מחודשת של הנקודה. כיום, אותה נקודה מבודדת הפכה לקהילה משגשגת המונה עשרות משפחות, ישיבה ומוקד משיכה תיירותי. מרדכי עצמו מדגיש בצניעות כי אף שהיה הראשון שעלה לשטח, הקרדיט על הבנייה והצמיחה שייך לכלל הקהילה שלקחה חלק במפעל.
מעבר לפן האישי והקהילתי, מרדכי מציג את החזון הרחב שעומד בבסיס מפעל החוות החקלאיות: שמירה על השטחים הפתוחים ואדמות המדינה, המשתרעים סביבם על פני כ-2,500 דונם של מרעה. לדבריו, מדובר במאבק מתמשך לבלימת השתלטות ולמניעת נתק בין נקודות יישוב שונות באזור, מול תוכניות בנייה ותפיסת שטחים מצד גורמים פלסטיניים. על אף שהשגרה בחווה עצמה מתנהלת לרוב בשקט יחסי, הניסיונות להרחיב את טווח המרעה והנוכחות בשטח מעוררים לעיתים חיכוך עם המקומיים, אך הנוכחות במקום נמשכת מתוך תחושת שליחות עמוקה וחיבור בלתי מתפשר לאדמה.
