בפתיחת מגילת רות, מתואר מצב בו אלימלך, שהיה אחד מהשופטים והמנהיג של עם ישראל, בוחר לעשות צעד לא מנהיגותי. בגלל רעב בארץ ישראל, הוא יורד מהארץ יחד עם משפחתו לשדה מואב. צעד זה הוביל דווקא למצב בו בשדה מואב נפטרים בפרק זמן קצר הוא ושני בניו. כך נותרת אישתו נעמי, אלמנה ובודדה בארץ זרה. חז"ל מתארים שלמרות שהיה עשיר גדול והיה לו שפע רב, לא רצה שעניים יבואו לפתחו. ככה מתאר המדרש: "למה נענש אלימלך?… אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור, וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי, זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם" (רות רבה א ד).
לעומת אלימלך, דווקא הכלה הנוכריה שלו, רות, מלמדת אותנו שיעור בנאמנות. כאשר רות המואביה מעוניינת לעלות יחד עם חמותה לארץ ישראל, היא עושה זאת למרות שהיא יודעת שזה לא יהיה קל ופשוט. "וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ". ( מגילת רות).
מואב מתוארת בתורה כאומה שצריך להתרחק ממנה בגלל שהיא אומה שלא גומלת חסד, בניגוד לעם ישראל. "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". ( דברים, כ"ג, ה') .
דווקא במגילת רות היה סוג של היפוך תפקידים בין אלימלך שבורח לשדה מואב כדי לא לעשות חסד, אל מול רות שעוזבת את מואב לעשות חסד עם חמותה ודווקא בארץ ישראל. התפר הזה חשוב להבנה שנתינה מעניקה חיים וטוב לעולם.
במציאות הישראלית של שנת 2023, נתינה ודאגה לאחר הופכת לדבר מאוס. המגזר החרדי למשל שידוע בפשטות אורח חייו הצנועים, סופג גל הסתה כנגדו על כך שהם "מוצצי דם" או "חולבים את הקופה הציבורית".
בהעברת התקציב האחרונה לומדי התורה קיבלו מענק חד פעמי עד 2000 ₪ והעלאה לקצבה חודשית בסך כ1200 ₪.
האם הסכומים הזניחים ביחס לתקציב המדינה, מצדיקים הסתה כה פרועה?
נראה לי שבציבוריות הישראלית הבעיה היא לא הכסף שעובר או לא עובר למגזר החרדי, אלא דווקא חוסר ההכרה וההבנה בחשיבות לומדי התורה.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, באחת מדרשותיו סיכם את המהות: "לו ידעו השלטונות מה כוחם גדול של בני הישיבות שעוסקים בתורה, היו מעטרים אותם בזהובים. בלעדיהם חס ושלום העולם לא קיים". ההכרה הזאת חייבת לחלחל למטה לכל אזרח ואזרחית במדינה.
קראתי ברשת את הדברים הבאים של ערן אגוזי:
״אם היהודים התנהגו בגולה כמו שהחרדים מתנהגים בארץ, אני מסוגל בהחלט להבין למה הייתה אנטישמיות. כי אם אני בתור יהודי מתעב אותם בכזאת רמה, קל וחומר, שגוי יהיה אנטישמי על מלא מלא".
מסיתים כמו גלית גוטמן ואף אריה עמית, ניצב בדימוס במשטרה, נזקקו לארגוני חסד של חרדים בעבר (פורסם ברשתות החברתיות ) כל זה לא מפריע להם לצאת בגנות החרדים.
חז"ל מספרים לנו למה קוראים דווקא את מגילת רות בחג השבועות, חג מתן תורה? "אָמַר רַבִּי זְעֵירָא, מְגִלָּה זוֹ אֵין בָּהּ לֹא טֻמְאָה, וְלֹא טָהֳרָה, וְלֹא אִסּוּר, וְלֹא הֶתֵּר, וְלָמָּה נִכְתְּבָה? לְלַמֶּדְךָ כַּמָּה שָׂכָר טוֹב לְגוֹמְלֵי חֲסָדִים" (רות רבה פ"ב י"ד). לגמול חסד, להעניק למישהו אחר ממה שיש לך.
כדי להמשיך הלאה ולהתקדם כחברה שבונה את עצמה, צריך לדעת להעביר מסר אותו נעביר הלאה מדור לדור.
איזה מסר אנחנו רוצים להעביר לדור הבא? האם מסר של פיוס ורצון לכבד את האחר גם אם שונה ממני ? או מסר של שנאה, פילוג והסתה. מרות המואביה שהתגיירה, יצאו לבסוף דוד המלך ושלמה המלך. שניהם, דור אחר דור הנהיגו ביד רמה את עם ישראל. הנאמנות, החסד, סולם הערכים של רות מלמדים אותנו שעם ערכים נכונים, נוכל לבנות דור אחר דור של מצוינות וחברה בה ״איש תחת גפנו ותחת תאנתו״, כמו שהיה בתקופת שלמה המלך.
רות סוף.
