בספר שמות, לאחר היציאה ממצרים, ה' מצווה את משה להכות את הסלע. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה…וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
לעומת זאת, בספר במדבר בפרשה שלנו, אותה סיטואציה -אין מים, אבל ה' מצווה דווקא לדבר ולא להכות. וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן…וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו;
על שום מה ההבדל? זהו דור אחר ולו האתגרים ודרכי ההתמודדות שלו.
פרשת חקת מתרחשת ערב הכניסה לארץ ישראל. יש דור חדש שרובו ככולו כבר לא היה במסע של ביציאת מצרים. הוא נולד למציאות הניסית במדבר בה מקבלים את הכל. הכל מגיע ללא מאמץ. צל, הגנה, אור, מזון, שתיה.
הדור של יציאת מצרים הכיר רק את "כח הזרוע" בעבודת פרך יום יומית ממושכת.
בדור הקודם שהיה מורגל בכח הזרוע היה צורך להכות בסלע.
הדור הנוכחי שרגיל לקבל את הכל, דוקא הדיבור משפיע עליו.
כאן טמון חטאו של משה רבינו, הוא לא קיים את דבר ה' בדייקנות כלפי אותו דור, שהיה צריך להבין שיש חשיבות לדבר ולא להכות את הסלע.
סיכום הדברים מופיע בילקוט שמעוני: "ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר… כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן,הכית אותו שנאמר והכית בצור. אבל עכשיו ודברתם אל הסלע- שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע".
שלמה המלך כתב במשלי: "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה". כלומר, אדם שמבין, מספיקה "גערה" אחת קטנה והוא יתקן את מה שצריך. אבל אדם "כסיל" גם אם תכה אותו מאה פעמים, הוא יסרב להבין.
גם כאשר לא היו טרודים בעבודה הם לא שינו את טבעם: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
משה אינו מבין את טבעו של הדור החדש ותפקידו כמנהיג עומד להסתיים. משה ואהרן נענשים שלא יכנסו לארץ, כי הם אינם מבינים את הדור החדש. יש צורך במנהיג אחר.
