רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

רש"י הקדוש מפרש שהכוונה ב"ושמרתם" זו המשנה. דרך הלימוד והעשייה – "בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים".

כאשר עם ישראל מקיימים את התורה, שאר העמים מכבדים ומעריכים אותנו. בשביל להבין טוב יותר כיצד כח התורה מייקר את עם ישראל אפשר להעזר בשני הסיפורים הבאים:

סיפר הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "יום אחד בדרכי לבית הדין (בבאר-שבע) ראיתי התקהלות גדולה סביב בית הדין של המוסלמים. הסכסוך משך קהל רב של בדואים וההמולה הייתה רבה. תוך כדי אני רואה לחם זרוק ברחוב, הרמתי אותו, נישקתי אותו והנחתיו במקום גבוה. לפתע אני שם לב שאיזה שייח׳ רץ אחרי ועמו שני שוטרים ישראלים. פנה אלי השייח׳ הגדול של הבדואים בשפה הערבית ואמר לי: 'אתה, אתה!'. עשיתי עצמי כמי שאינו מבין את השפה הערבית. אבל השייח׳ הזקן לא הרפה ממני. השוטרים שהיו עמו הסבירו לי שהשייח׳ הזקן רוצה שאני אהיה השופט בסכסוך שבין החמולות של הבדואים. הם אמרו לי שהשייח׳ ראה אותי מרים את הלחם מהרצפה, מעשה זה השאיר עליו רושם גדול. לכן הוא מעוניין שאני אשפוט בתיק של בנו. אמרתי להם שאני מקבל משכורת כדי לדון בעניינים שבבית דין שלי ולא בסכסוכים של המוסלמים. אבל לא הייתה לי ברירה והסכמתי להיות בורר ביניהם, אם גם הצד השני יסכים. השוטרים שאלו וגם השייח׳ים האחרים הסכימו שאני אהיה הבורר וחשבתי שיש בכך קצת כבוד שמים".

המשיך הרב ואמר: "זה מה שנאמר: 'וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'. כי כשגויים מכירים בצדקת התורה ונושאיה, יש בזה דבר גדול. הם אומרים: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. הסכמתי, ובמקום לדון עשיתי ביניהם פשרה וסולחה. וכולם יצאו מרוצים".

מסופר על הרמב"ם, שהיה רופאו האישי של מלך מצרים. אחד מהשרים קינא בו והעליל עליו עלילות. אמר למלך שהרמב"ם זומם להורגו ושאר השרים הנהנו בראשיהם לאות הסכמה. כשמוע המלך את הדברים, כעס עד מאד וציווה להעמיד את הרמב"ם למשפט. המשפט נערך. כשהגיעה העת לחרוץ את פסק הדין, גברו התלבטויותיו של המלך, שהרי שנים רבות שרת אותו הרמב"ם באמונה והציל את חייו. אם כן כיצד יטיל עליו עונש חמור כזה? לבסוף עלה רעיון במוחו להטיל גורל ביום המחרת, שיכניסו לתיבה אחת שני פתקים, על האחד תכתב המלה "חיים" ועל השניה "מוות". הרמב"ם יתבקש לשלוף מתוך התיבה פתק אחד ובכך יחרוץ הוא בעצמו את גזר דינו, אם יעלה בידו הפתק שכתוב חיים – יחיה ואם להיפך – ימות.

מלאכת הכנת הפתקים הטילו על מזכיר בית המשפט, שהיה שונא יהודים מושבע, נרקמה בלבו משטמה זדונית. על שני הפתקים יכתוב "מוות", וכך יובטח כי בכל מצב הרמב"ם יוצא להורג.

יום המחרת הגיע. הרמב"ם התבקש להוציא את אחד הפתקים מתוך התיבה.

שלח הרמב"ם ידו אל התיבה, שלף את אחד הפתקים, לתדהמת הנוכחים הכניסו במהירות לפה וכהרף עין בלע אותו.

מהומה גדולה התחוללה בין הנוכחים שתמהו לפשר המעשה המוזר ועל אשר במעשהו ביטל את הגורל.

אמר הרמב"ם עדיין לא בוטל הגורל, הלא שני פתקים היו כאן, על האחד מהם נכתבה המילה "חיים" ועל השניה "מוות". אחד הפתקים בלעתי זה עתה, הבה נבדוק את הפתק הנותר, אם נמצא כתוב עליו "חיים" דעו, כי לעצמי נטלתי את הפתק עליו נכתב "מוות", אך אם נווכח כי כתוב על הפתק הנותר "מוות", סימן הוא כי בלעתי את הפתק עליו נכתב "חיים", כלומר, בחרתי בגורל החיים.

מיד נשלף הפתק השני והכל נוכחו כי כתובה עליו המלה "מות". אז ציווה המלך לשחררו… ובכך הסתיים המשפט.

בסקרנותו של המלך פנה לאחר מכן ושאל את הרמב"ם, מדוע בלעת את הפתק? השיב הרמב"ם ואמר: הבנתי את זממם של שונאי שהעלילו עליי עלילות שווא, זאת ועוד המשיכו במעלליהם והכניסו שני פתקים לתיבה ובהם כתובה המילה "מות"! חקר המלך בדבר, כאשר שנודע מעלליהם, ציווה להשליכם לבית האסורים. ככה המלך העריכו אפילו יותר אחרי הסיפור הזה. ("תורת הפרשה")

לסיום, אפילו בדרום קוריאה מבינים שהחכמה והבינה של עם ישראל היא במקורות. מנסים להתחקות אחרינו.

"איך זה שיהודים הם כל כך גאונים? המסקנה שהגענו אליה היא שאחד מהסודות שלכם זה לימוד התלמוד".