ט"ו באב חג האהבה של עם ישראל והקב"ה, וביום זה נתכפר לבני ישראל חטא המרגלים. אם כן עד היום הוא נחשב ליום של סליחה, מחילה וטהרה. ביום זה היו יוצאות בנות ירושלים לבושות לבן ומחוללות בכרמים, ומי שאין לו אישה נפנה לשם, כי יום זה היה מיועד ליצירת קשר זוגי.

מסופר שבאותו היום היו הנשים משאילות בגדים זו מזו, ומי שאין לה – היו נותנים לה, כדי שלא תתבייש, וכולן נראו שוות. בזמן כזה, שיש בו אפשרות להתחתן, הכי טבעי ואנושי שכל אחת תתאמץ להראות מיוחדת, שונה, בולטת ושווה יותר מכולן. ובכל זאת נשות ירושלים לא עשו מאמץ חיצוני כדי לנסות להשיג את מבוקשן. כולן היו לבושות אותו הדבר, אף אחת לא ניסתה להיראות מבחינה חיצונית יותר מהאחרת.מה נוכל ללמוד מזה על עצמנו? שככל שאני צומחת, מתחזקת בהכרת הטוב שבי, אני יכולה להיות סומכת. אני יודעת שמה ששלי שלי, ואף אחת לא יכולה לקחת את מה ששייך לי. בוודאי שצריך לעשות השתדלות, אך התוצאות אינן בידי.

כתוב בגמרא: "על מקומך יושיבוך, משלך יתנו לך, ובשמך יקראוך". הפחד שלא יהיה לי, שייגמר, שהאחרות יקבלו ולי לא יישאר, הדמיון שאין שפע בעולם ולכן מה שיש למישהי אחרת זה תמיד על חשבוני – גורם לתחרות, לקנאה ולהשוואות שמרחיקות אותנו מעצמנו ומהאחרים.החוויה הפנימית שאין לי מקום ולכן מקומי בסכנה, וכל רגע מישהו יכול לקחת לי את המקום, מגלה לי שבאותם רגעים אין לי "מקום". ומקום הוא גם שמו של הקב"ה, מקומו של עולם. באותם רגעים אני לא מחוברת, לא זוכרת שהקב"ה הוא זה שברא אותי, נתן לי את זכות הקיום, נתן לי את המקום שלי בעולם, ומוביל אותי במסע הזה בחסד וברחמים.יום ט"ו באב מזכיר לנו את האהבה שיש בינינו לבין הקב"ה,בינינו לבין האחרים ובינינו לבין עצמנו. אמנם עברנו את תשעה באב – אך עבודתנו להרבות באהבת חינם היא תמידית.אם נתבונן בהעמקה נגלה שאהבת חינם מתחילה באהבת חינם אל עצמנו, ורק ממנה ניתן לאהוב גם אחרים, ולהיפך – אותה שנאת חינם, דחיה עצמית, פנימית כלפי עצמנו, היא זו שאנו משליכים כלפי אחרים.על מנת לתקן אפשר לראות דרך הקשר עם אחרים עד כמה אנחנו אוהבים או דוחים את עצמנו, כי כל מפגש עם אדם אחר הינו שיקוף למצב יחסי עם עצמי. וכמו שאמרה רחל: רק על עצמי לספר ידעתי. כל השאר הן השלכות. כמו במעשה הבא:

מעשה ידוע מספר על אישה אחת שטסה לחו"ל. בהגיעה לשדה התעופה סידרה את כל ענייניה ונוכחה לראות כי זמן רב עומד לרשותה עד מועד הטיסה. מכיוון שהייתה רעבה מאוד פנתה אל החנות לקנות דבר מאכל. היא קנתה חבילת ביסקוויטים והניחה אותה בתיקה. לאחר מכן פנתה אל פינת ההמתנה כדי לסעוד את לבה. תוך כדי שיחת טלפון לקרוביה, היא פתחה את חבילת הביסקוויטים, לקחה ביסקוויט והחלה לאכול.להפתעתה הרבה, ניגש אדם שישב על ספסל מולה ולקח ביסקוויט מהחבילה ללא בקשת רשות והחל אף הוא לאכול. היא לא הגיבה על חוצפתו ולקחה ביסקוויט שני. גם האורח הבלתי קרוא שמולה לקח ביסקוויט שני והמשיך לאכול.

מבוכתה התחלפה בכעס על חוצפתו. ובטלפון היא סיפרה בחצאי רמזים על החצוף שפגשה, ולבסוף סיימה את השיחה.כאשר לקחה את הביסקוויט השלישי, לא יכלה כלל לאוכלו בראותה את "השותף" שלה לוקח אף הוא ביסקוויט שלישי. כך נמשך הדבר: על כל ביסקוויט שלקחה היא – לקח גם הוא אחד. כך ישב ואכל בהנאה, והיא אכלה כשכולה נסערת מהתנהגותו של היושב מולה.

כשנשאר הביסקוויט האחרון שבחבילה, הגדיל האיש לעשות. הוא לקח את הביסקוויט, חצה אותו לשניים, נתן לה מחצית ואת החצי השני אכל בעצמו. "הכנסת האורחים" שנכפתה עליה מילאה את לבה רגשות קשים כנגד האורח החצוף, והיא קמה ממקומה ופנתה לעבר המטוס. כאשר ישבה בכיסאה, מוכנה להמראה, כולה עדיין נסערת, פתחה את תיקה להוציא דבר מה וראתה את חבילת הביסקוויטים שלה סגורה ומונחת בתיקה כשם ששמה אותה.ואז הבינה את המתרחש: חבילת הביסקוויטים שאכלה הייתה של זה שישב מולה והוא לא העיר לה ולא אמר לה מילה.

ואהבת לרעך כמוך.