קשה לומר וגם לשמוע שיש יהודים אנטישמים ואנטי-ציונים, אבל חובה לדבר על זה, לפחות מדי פעם, ולו מהסיבה שכל עוד האנטישמיות קיימת היא תמשיך להרוג יהודים.
אנטישמיות יהודית, אוטואנטישמיות, היא תופעה מוכרת מספיק כדי לייתר את הצורך לדבר עליה כאן. מי שרוצה לראות מה זאת אוטואנטישמיות עכשווית יכול לבקר באתר Jewish Currents, שניתנת כאן רק הצצה חטופה אליו. רז סגל למשל כותב שם שכבר ב- 13 באוקטובר 2023, ארבעה ימים בלבד אחרי טבח השבעה באוקטובר, ש"ההתקפה הג'נוסיידית של ישראל על עזה נאמרת באופן מפורש, פתוח וחסר בושה" כלומר, הוא מאשים את ישראל למפרע ברצח עם.
כותרת המאמר של מַרי כהן באותו אתר, "האם לימודי רצח עם יכולים לשרוד את הרצח עם בעזה?", מראה שאין שום הבדל בין היהודים האלה לחמאס, שהאמנה שלו קוראת במפורש להשמדת ישראל ולהקמת מדינה אסלאמית פלסטינית מהים עד הנהר, שזאת בדיוק הסיסמה שאותה אימצו מאות אלפי סטודנטים בארה"ב ואירופה.
העיסוק באנטישמיות ואנטיציונות מאלץ לומר משהו על הגדרה, אותה גדר שתוחמת את המשמעות של מילים ומונחים, שמאפשרת לבני אדם לדבר ולהבין אחד את השני. משמעות מגודרת של מילים מאפשרת את הדיאלוג, שהוא ניסיון להגיע להסכמה על המשמעות, של ניצחון למשל, בדרך של טיעונים רציונליים שמניחים שיש אמת. להבדיל מהדיאלוג, ה'שיח' הפרוגרסיבי משתמש בדקונסטרוקציה כדי לפרק את המשמעות המקובלת של מילים ומונחים, כך שהמילה ניצחון יכולה להפוך, הופכת למשהו שלילי שפוגע בשוויון, ברגשותיו של המנוצח.
חסידי הדקונסטרוקציה הפכו אותה למשהו שדומה מאוד למיניסטריון האמת של '1984', שחדשות לבקרים הוציא לאור מהדורות חדשות של מילון שיחדש, שהיה נחוץ כדי להפוך את תושבי אוקיאניה לצייתנים וכנועים. גם הפרוגרסיבים שהתיימרו לשחרר אותנו מה"רודנות" של ההגדרה מישטרו את השפה באמצעות מה שמכונה תקינות פוליטית, עד כדי העמדה לדין של מי שמשתמש במילים האסורות. בגלל התקינות הפוליטית הזאת מיכאל בן ארי עומד לדין מפני שהתייחס לערבים שפוגעים בביטחון המדינה כאל "אויבים". בגלל התקינות הפוליטית השב"כ החליף את המילה 'אויב' ב'יריב'. "חטיבת המחקר של שב"כ התריעה באופן ברור על הגירעון ההרתעתי, שיוביל את היריבים השונים ובהם חמאס לתעוזה גוברת", נאמר בתחקיר השב"כ שפורסם ב- 4.3.2025. השיח הפרוגרסיבי הזה שהפך אויב ליריב הוביל לשבעה באוקטובר.
לא רק השב"כ נכנע לתקינות הפוליטית הפרוגרסיבית. יאיר לפיד הוא דוגמה טובה למי שמשתמש בדקונסטרוקציה כדי ליצר שיח פרוגרסיבי. בנאום שנשא ב- 2021 בפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות, מי שהיה אז שר החוץ של מדינת ישראל החליט ש"האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. האנטישמים היו סוחרי עבדים שזרקו מספינות עבדים למי האוקיינוס עבדים כבולים בשרשראות". הפיכתה של האנטישמיות לגזענות בכלל נועדה אולי להפוך אותנו מגזענים לאנטי-גזענים.
המטרה של לפיד זהה לזאת של האו"ם, שניצל את יום השואה הבינלאומי של אותה שנה לקידום מטרות שאין להן שום קשר לשואה. נושא יום השואה אז היה "התמודדות עם ההשלכות של השואה". מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הסביר שיום השואה הוא יום שבו "אנו מכבדים את זכרם של ששת מיליון היהודים ומיליוני אחרים שנרצחו בשיטתיות בשואה". זה אומר שניצולי שואה הם כל מי ששרדו את אימת המשטר הנאצי. אם זאת לא הכחשת שואה אז מה כן?
המטרה בהפיכתה של השואה מאירוע יחידאי בהיסטוריה האנושית (אמיל פקנהיים) לאירוע שבו מה שקרה בגרמניה יכול לקרות בכל מדינה כולל בישראל (חנה ארנדט), מחייב משמעות חדשה למונח אנטישמיות, שהיא כל מי שנפגע מגזענות. כך הפך יום השואה הבינלאומי ליום שמוקדש לאנטי-גזענות, עוד מונח פרוגרסיבי שבבסיסו ההנחה שמדינת ישראל במיוחד נגועה בגזענות מבנית – מדינה יהודית, שצריך להפוך אותה למדינת כל אזרחיה כדי שתהיה מדינה אנטי-גזענית.
אלה שרוצים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה עוברים מ'אנטי ציונות' ל'אנטיציונות', שהיא שלילת "זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית". שני המונחים האלה שנראים כמעט אותו דבר שונים בתכלית. ההיסטוריון היהודי בריטי דיוויד סיימור הסביר במאמר החשוב שלו 'המשכיות וחוסר המשכיות: מאנטישמיות לאנטיציונות ולהכרה בשאלה היהודית' (2019), ש'אנטי ציונות' אינה אנטישמיות בהכרח. מפלגת הבונד הסוציאליסטית שהוקמה חודש בלבד אחרי הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים באוגוסט 1897, לא הייתה מפלגה אנטישמית למרות שהתנגדה לציונות של הרצל. ברית שלום לא הייתה תנועה אנטישמית וגם לא מפלגות חרדיות שלא מתנגדות לציונות בגלל שנאת יהודים.
'אנטיציונות' לעומת זאת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית רק בגלל היותה יהודית, ולכן אנטישמית. סיימור מראה שבמיוחד מ- 2019 ה'אנטי ציונות', הביקורת הלגיטימית בחלקה על מדינת ישראל, הפכה לתנועה אידאולוגית שמתנגדת לאוטואמנציפציה של היהודים בארץ ישראל בדיוק כמו שהאנטישמים של המאה התשע עשרה התנגדו לאוטואמנציפציה של היהודים באירופה או בכל מקום אחר בעולם.
מה שסיימור אומר בעצם זה שהאנטיציונים של היום אומרים את מה שהאנטישמים תמיד אמרו, ש'להיות עם חופשי בארצנו' רק מחריף את 'הבעיה היהודית' ולא פותר אותה. הפתרון לבעיה היהודית, אומרים האנטישמים, יגיע רק אם לא יהיה עם יהודי, וממילא גם יהודים לא יהיו. זה הפתרון הפשוט שתמיד קסם לתיאולוגים, פילוסופים, סוציולוגים שהפכו את האנטישמיות למעלה מוסרית ששוללת את זכות קיומה של מדינה, שכביכול עושה דהומניזציה לכל הפלסטינים בדיוק כמו שהנאצים עשו דהומניזציה לכל היהודים. הדהומניזציה הממוסדת הזאת, זה מה שהפך את ישראל למדינה בלתי מוסרית בעליל שבנתה מכונה בירוקרטית שלמה של דיכוי והרס. ככה הופכים אנטישמיות למידה טובה. ככה מצדיקים את העלילה של רצח עם בעזה.
הפיכתה של האנטישמיות למעלה מוסרית מדגישה את ההכרח לשמור על המשמעות המקובלת של מילים ומונחים שלא מאפשרת את הפיכתה של ישראל למדינה יהודית-נאצית שאין לה זכות קיום. המשמעות המקובלת של אנטישמיות הייתה ונשארה – אנטישמי/אנטיציוני הוא מי ששולל מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית.
חוסר האונים שמפגינה ישראל כלפי גילויים של אנטישמיות פרוגרסיבית לעולם לא תהפוך את התופעה המסוכנת הזאת ללגיטימית. לכן דווקא ההתפשטות של התופעה הזאת מחייבת את כל נבחרי הציבור שנשבעו אמונים למדינת ישראל לעשות את כל שביכולתם כדי להבטיח לתמיד את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
ד"ר צבי סדן הוא היסטוריון ופובליציסט.
