במגזר הדתי לאומי, ובעיקר בעולמם של בעלי הלב הטוב והמידות המתוקות, מהדהד לעיתים קרובות המושג “לעשות קידוש השם”. כולנו רוצים להיות שם, מאירים פנים, רגישים לזולת, מזמינים אל שולחן השבת ולקרב יהודים לתורה. אך בתוך הרצון הקדוש הזה מסתתרת לעיתים מלכודת נפשית מסוכנת, דקה מן הדקה, שהופכת את ה”קירוב” ל”ריצוי”. רבים מאיתנו חשים שאם חלילה מישהו לא יאהב אותנו בעקבות עמידה על עקרונות תורניים, הרי שפספסנו את המשימה. אנחנו נבהלים מהמחשבה שנתפס כ”קיצוניים” או כ”לא נחמדים”, וברגע שנוצרת אי-נעימות, אנחנו נסוגים.
בנקודה הזו, עלינו לעצור ולשאול את עצמנו: במי אנחנו מתעסקים כאן? בה׳ יתברך או בעצמנו? האם המטרה היא שהזולת יאהב את ה׳, או שהוא פשוט יאהב אותי?
המצווה היא “ואהבת לרעך כמוך”. המשמעות הפשוטה היא שאתה צריך לאהוב את הזולת, לדאוג לו ולהאיר לו פנים. לא כתוב בשום מקום שהזולת חייב לאהוב אותך, ובוודאי שלא במחיר של ויתור על האמת. לצערנו, יש מי שמשתמש בלב היהודי הרגיש ככלי למיקוח: “אם לא תעשה כרצוני, אם לא תתפשר על אופי המדינה או על הלכות ברורות, אתרחק מהתורה”. אסור לנו להיבהל מהתנאים הללו. קידוש השם אינו אומר “להיות נחמד בכל מחיר”. קידוש השם הוא התנהגות ביושר, באמונה ובדרך ארץ, אך הוא מחייב עמידה איתנה על זהותנו ועל אורחות חיינו.
בתחילת המלחמה גדוד המילואים שלי עסק בטיהור הקיבוצים בעוטף ובאבטחתם. לכל פלוגה בגדוד הבאתי ספר תורה. וכשהגעתי להכניס את ספר התורה לאחד הקיבוצים, נתקלתי בהתנגדות עזה. אחד התושבים, ששימש כרבש”ץ, זעם. “אל תכניסו לכאן ספר תורה”, קרא, “זה קיבוץ חילוני וזה לא מתאים לנו”. הלוחמים הביטו בי נבוכים: “מה עושים?”. עניתי להם בפשטות: “סליחה, אבל אתם נמצאים כאן במשימת קודש. זה הבית שלכם כרגע, ואלו אורחות החיים שלכם. יהודי זקוק לספר תורה, וזה לא עניין של התרסה. זה מי שאנחנו”. ספר התורה נכנס. אותו אדם כעס, ואני קיבלתי את כעסו בהבנה, אך לא בנסיגה.
לו היינו מתנהגים כ”דתי מחמד”, היינו מוותרים. היינו אומרים לעצמנו שהריצוי הוא הקירוב. אך הסוף של הסיפור מלמד אחרת: כעבור מספר ימים ניגש אליי המפקד וסיפר שאותו תושב, זה שצעק והתנגד, החל להניח תפילין ולהצטרף למניינים של החיילים. דווקא העמידה הלא-מתנצלת על אמת פנימית היא זו שעוררה אצלו את הנקודה היהודית. גם אם הסיפור היה מסתיים אחרת ואותו אדם היה נשאר בכעסו, המעשה הנכון היה חייב להיעשות. אסור לנו לשנות את התורה כדי למצוא חן.
זה נכון גם בסוגיות ציבוריות, כמו לארגן תפילה במרחב הציבורי בלי מחיצות, יש מי שחושב בטעות שזה מועיל לקירוב, אבל בפועל זה מרצה אנשי שמאל רדיקלי שמגחכים מאחורי הגב.
התופעה הזו, של התנצלות מתמדת וניסיון “למצוא חן” דרך פשרות הלכתיות, פושה לצערנו בזרמים מסוימים בציבור שלנו. יש מי שסבור שככל שנהיה דומים יותר לעולם החילוני, כך נקרב אותו. המציאות מוכיחה בדיוק את ההפך. כשיהודי מחפש את דרכו חזרה, הוא לא מחפש “תורת פלסטלינה” שמתעקמת לפי רוח הזמן. הוא מחפש תורת אמת, תורת משה, משהו יצוק וקדוש. זו הסיבה שרבים פונים דווקא למקומות שבהם התורה אינה עומדת למשא ומתן. הפשרנות והרצון למצוא חן רק מרחיקים, כי הם משדרים חולשה וחוסר אמון במוצר שאנו מחזיקים בידינו. ניסיון העבר מראה שמי שמחפש רק לרצות, בסופו של דבר לא מקים קהילות של חוזרים בתשובה ולא בונה ישיבות. האמת היא הכוח המושך היחיד בטווח הרחוק.
עלינו להאמין בדור הזה. זהו דור שצמא לגבורה, לאמת ולקדושה. גם אם כלפי חוץ הוא נראה בועט או מתרחק ברגע שלא מרצים אותו, בתוכיותו הוא מחפש עוגן. כשמציבים גבולות מתוך אהבה אך ללא פשרות, אנחנו לא “תוקעים אצבע בעין”, אלא מציעים אלטרנטיבה אמיתית. מי שמנסה לרצות עושה סוג של חילול השם, כי הוא גורם לאחרים לחשוב שהתורה היא חסרת עמוד שדרה. קירוב אמיתי מתחיל במקום שבו הריצוי נגמר. המטרה שלנו היא קודם כל למצוא חן בעיני אלוקים ודווקא מתוך כך, נמצא חן ושכל טוב גם בעיני אדם.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
