ד"ר יובל שטייניץ מתאר את המפנה האידיאולוגי שעבר – מתמיכה נלהבת במחנה השמאל ובתהליך אוסלו, ועד להכרה בכישלונו. לדבריו, היה שותף להפגנות, כנסים ופעילות ציבורית בעד הסכמי אוסלו, רעיון שתי מדינות לשני עמים ופשרות טריטוריאליות.
עם הזמן, ובעקבות שורת אירועים, החל לפקפק באמונותיו. כבר בשנה הראשונה להסכמים, התברר לו כי יאסר ערפאת ומחמוד עבאס (אבו מאזן) הפרו את תנאי הפירוז, והכניסו נשק בכמות הגדולה פי כמה מזו שהתירה ההסכמה. מבחינתו, זו הייתה הפרה מוחלטת של אמון.
בנוסף, הבחין בעלייה בהסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית בתוך מערכת החינוך הפלסטינית – דווקא לאחר החתימה על ההסכמים.
המסקנה שאליה הגיע הייתה כי לא מדובר בהסכמי שלום אלא בכניעה לטרור, וכי במקום לקבל שלום בתמורה לשטחים – ישראל קיבלה הסלמה והסתה. הוא מתאר את תהליך השינוי כעמוק, מובנה ורציונלי, שבא כתוצאה מהתבוננות מחודשת על המציאות מתוך גישה פילוסופית של בדיקת הנחות יסוד.
