אלוף (מיל') גרשון הכהן מתאר מציאות מורכבת שבה ההחלטות המדיניות והצבאיות בישראל שזורות זו בזו באופן עמוק, אך אינן נובעות ממניעים קונספירטיביים – אלא מהבנה בסיסית של אחריות. לדבריו, הקבינט המדיני-ביטחוני תלוי באופן ישיר בהמלצות שמובאות על ידי הרמטכ"ל, אך מאחורי הקשר הזה מסתתרת דינמיקה רגישה בהרבה.

כאשר חלק ניכר בציבור – כולל מגזרים סמשפיעים בעלי קול בולט – טוען כי היציאה למבצע צבאי נובעת מאינטרס פוליטי של ראש הממשלה, הדבר פוגע באמון הציבור ובמחויבות החיילים עצמם. אם אחוז ניכר מהחיילים בצה"ל מאמינים שהמשימה שאליה הם נשלחים אינה משרתת אינטרס לאומי אלא פוליטי, הצבא עלול להתפורר מבפנים. במצב כזה, הרמטכ"ל חייב להתערב ולשמר את שלמות הצבא ויכולתו לפעול מתוך תחושת שליחות מוסרית ומקצועית.

במובן הזה, טוען הכהן, ראש הממשלה תלוי ברמטכ"ל לא רק כגורם מקצועי אלא כציר שדרכו ניתן לבסס את הלגיטימציה של המהלך כולו. כאשר נתניהו מצהיר כי הוא מקשיב לעמדת הרמטכ"ל, אין מדובר בניסיון להפיל אחריות – אלא בהכרה בכך שבלי תמיכה מלאה מהדרג הצבאי, המבצע כולו עלול לאבד את אחיזתו הציבורית והמבצעית.

בכך משרטט גרשון הכהן מציאות שבה לא מתקיימת קונספירציה מאורגנת, אלא איזון עדין של אחריות, אמון וכוח. צה"ל לא יכול לפעול בלי גיבוי ציבורי, והדרג המדיני לא יכול לפעול בלי צה"ל. כל ניסיון להתעלם מכך – עלול להוביל לשבר פנימי מסוכן.