הדיון הציבורי סביב מדיניות הנשק שמוביל השר לביטחון לאומי מעורר סערה תקשורתית, ובמרכזה החשש מפני פגיעה בנשים. אך עו”ד אודליה קדמי טוענת כי הטענות המועלות בזירה הציבורית אינן נתמכות בנתונים, ולעיתים אף מסתמכות על עיוותים מכוונים שמייצרים בהלה לא מוצדקת.

לטענתה, גופים שונים המתנגדים להרחבת הגישה לרישיון נשק משתמשים בנתוני אלימות כלליים – הכוללים נשק בלתי חוקי, מהמגזר הערבי, ולעיתים גם כלי נשק ארגוניים – ומערבבים את כולם תחת קטגוריה אחת. המטרה, לדבריה, היא ליצור רושם שגוי של סכנה הנשקפת מהנשק החוקי שבידי אזרחים, בעיקר גברים.

בפועל, הנתונים מראים אחרת: שיעור השימוש האלים בנשק פרטי ברישיון במדינת ישראל הוא זניח ביותר, ופחות מ־0.1% מהמקרים האלימים מערבים נשק כזה. קדמי מדגישה כי מדובר במדינה חמושה מראשית דרכה, וכי גם בעבר עמד אחוז האזרחים המחזיקים נשק חוקי על כ־5% מהאוכלוסייה – נתון שאינו חדש או חריג.

עם זאת, היא מסייגת את דבריה ומצביעה על סיכונים שדורשים התייחסות רצינית – בראשם תאונות, פליטות כדור והתאבדויות. לדבריה, אלו נושאים שיש לדון בהם בכובד ראש במסגרת מדיניות האחזקת הנשק, תוך הבחנה בין סוגי רישוי וייעוד הנשק.

קדמי מבקרת את אופי הדיון בכנסת ובתקשורת, שלטענתה הופך פוליטי ומוטה – כזה שמונע דיון עובדתי על המציאות בשטח, ומוחק הבחנות חיוניות בין סוגי איום, רישוי ושימוש בפועל.