לפני מספר חודשים פנה אליי לוחם בסדיר, תלמיד ישיבת הסדר, ושאל אותי למה אני מתנגד למפגשי קירוב במחאת קפלן. הצבעתי ללוחם על כל הלוחמים המסורתיים שהיו סביבו, ושאלתי אותו – לפני שהוא הולך למחאת קפלן, מדוע הוא לא מקרב אותם, את חבריו לגדוד?
הלוחם ענה לי: ״זה צ’יפס״. לא הבנתי מה הוא ענה ושאלתי לפשר תשובתו, והוא הסביר לי: ״אותם קל לקרב, את קפלן קשה לקרב״.
הסברתי לאותו לוחם דתי, שהלוחמים האלו בצה״ל הם לא ׳צ’יפס׳ אלא בני אברהם, יצחק ויעקב, והם יהלומים. והוספתי לשאול – אם זה כל כך קל לקרב אותם, מדוע הוא לא עושה זאת? למה לנסוע לקפלן במקום להתעסק במי שנמצא לידו?
הלוחם הסביר לי ששם נמצאים אנשים חשובים. הוספתי להקשות: ״וכי הלוחמים שנמצאים לידך אינם אנשים חשובים?״ הוא היה נבוך ולא ידע מה לענות.
הסברתי לו שהתקשורת מעצבת לו את המבט ואת התודעה, היא מחליטה בשבילו מי יותר חשוב ומי פחות חשוב. אמרתי לו שאם הוא חושב שהתושבים בתל אביב הם יותר חשובים משאר המדינה – מדוע ללכת דווקא למחאת קפלן ולא ללכת ל׳סתם תל אביבי בלי יחסי ציבור׳?
אחרי הטענה הזו הוא נאלץ להודות שאני צודק. והסביר לי את דפוס החשיבה שלו – שיותר חשוב ללכת איפה שהכי קשה ללכת, ואיפה שזה נתפס ציבורית שנמצאים אנשים חשובים.
השיחה איתו הייתה מאוד חשובה. היא הבהירה לי שסוגיית הקירוב של דתיים, ולפעמים גם של רבנים, מושפעת מהתקשורת, שקובעת שהאנשים שחוסמים כבישים וקוראים לסרבנות – הם האנשים הכי חשובים במדינת ישראל. ולא לוחמים פשוטים שנמצאים בשטח – הם רק ׳צ’יפס׳, מסורתיים שאין צורך לייחס להם חשיבות.
אך הסוגיה כאן היא לא רק הנדסת התודעה של התקשורת בדבר חשיבות האנשים, אלא גם סוגיה סוציולוגית. לצערנו, המגזר המסורתי לא נתפס מספיק ׳אליטה׳ כמו מגזר השמאל. זו בדיוק הסיבה למה תראו מיזמי חברותא בקפלן ובמחאות בתל אביב, ולא מיזמי קירוב עם מסורתיים.
אפשר לקרוא לזה ׳ישראל הראשונה וישראל השנייה׳. אמרתי לאותו תלמיד ישיבה – שהלוחמים המסורתיים שנמצאים היום בצה״ל ולחמו במלחמה הזו, הם יהיו האליטה וההנהגה של מדינת ישראל. ובזמן שהוא הולך לקרב (או חושב שהוא הולך לקרב) אנשים מבוגרים שנלחמים על חילופי האליטות – הוא משקיע בעבר ולא בעתיד המדינה.
אינני חושב שלא צריך לקרב אותם. אך אם יש לאדם זמן מוגבל – עדיף שישקיע בעתיד, ובמקום שלדבריו יש בו יותר סיכוי להתקבל.
סיבה נוספת שדתיים מסוימים הולכים לקרב במחאות ולא עסוקים בקירוב מסורתיים – הוא הרצון לקבל אישור. יש דתיים שזקוקים לקבלת אישור מהשמאל, שיגידו להם ״אנחנו לא שונאים אתכם״ – כך הם חושבים שהם עושים קירוב.
שאלתי את אותו תלמיד ישיבה – האם הוא קרב שם יהודי אחד לתורה? הוא ענה לי שעצם זה שהוא דיבר איתו ופחות שנא אותו – זה עצמו קירוב לתורה. והוסיף: ״הוא בכלל לא רוצה להחזיר אף אחד בתשובה״.
אני כמובן בעד השכנת שלום, אך לא צריך לעשות זילות למושג קירוב לתורה. יש מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ – אנחנו מצווים לאהוב כל יהודי מצד נשמתו, אך אין מצווה לעשות הכל כדי שיאהבו אותי, כמו שאנשים בטעות חושבים.
אנשים אומרים לי שלקרב את המסורתיים זה ״לשכנע את המשוכנעים״. זה לא נכון. אם הם משוכנעים – מדוע הם לא שומרים את כל המצוות כהלכתן? אז מסתבר שהם לא כאלו משוכנעים.
לכן אני מעדיף לשכנע את המשוכנעים ולחזק את המחוזקים, ולהשקיע בעתיד ובאליטה שתקום כאן במדינה, במקום לחפש הרפתקאות וחוויות חדשות או אישור מכל מיני אנשים שיאהבו אותי.
שנזכה להתמקד בקרוב כל יהודי לתורה ומצוות, כי כולם חשובים בפני ה׳.
