סוגיית הקירוב לתורה חשובה מאוד מאוד, בעיקר בדורנו, דור התחייה הלאומית ותחיית הקודש. לאור חשיבותו, העיסוק בקירוב צריך לבוא ממקום מאוד נקי, מהרצון שהיהודי יתקרב לתורה ולה׳ יתברך, שיזכה לעולם הבא וגם יהיה לו טוב בעולם הזה. יש אזהרה חשובה מאוד לכל מי שעוסק בתחום, שכדאי לשים לב אליה, ובגלל שכיחותה יש להדגיש אותה.

קירוב אין כוונתו שחילוני נותן לי אישור על המעשים שלי ואומר לי ״הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך״. פעם אמרתי לקצין חילוני ״הלוואי וכל החילונים יהיו כמוך״- הוא התחיל לצחוק. שאלתי אותו ״איך הרגשת?״ והוא אמר שזה היה מוזר, מצד אחד הוא הרגיש שזו מחמאה, ומצד שני יש בזה קביעה סמויה שכל החילונים רעים. אמרתי לו שזו בדיוק הכוונה של מי שאומר ״הלוואי וכל הדתיים יהיו כמוך״. יש דתיים שממש התמכרו לצורך לקבל אישור מחילונים, הם כמהים למחמאות מהם ובטוחים שהם עושים ״קידוש השם״ ברגע שחילוני מחמיא להם.

אתן לכם אינדיקציה איך נראה קידוש השם- אם החילוני רוצה ללכת בדרך ה׳ בעקבותיכם ומתחיל לשמור תורה ומצוות בגללכם, אז זה קידוש השם. אבל אם הוא רק נותן לכם שיפוט שהתנהגתם יפה בדיוק כמו שהוא ציפה מכם, וזה מרגש אתכם- זהו לא קידוש השם אלא עבדות מנטלית שיש להשתחרר ממנה. הרב קוק זצ״ל כותב במידות הראייה: ״כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו. ועל כן חייב האדם להגדיל את רושם השלמות הפנימית, ודבריו ביחוסו להכרת עצמו לאחרים יהיו תמיד במשקל הראוי.״ לפעמים הצורך באישור מבחוץ נובע מתוך ביטחון עצמי נמוך בצד הנפשי או בצד הרוחני.

בשנים האחרונות הדת עברה התקפה מאוד גדולה, דבר שבא לידי ביטוי בקמפיין ״ההדתה״, לכן לצערנו חילונים שמושפעים מהתקשורת חושבים שהיהדות פרימיטיבית, פאשיסטית, גזענית, מדירה נשים ומדכאת את האדם. יש דתיים שחושבים שהדרך לתקן את הרושם הזה היא למצוא חן בעיני החילונים, להכניס אלמנטים פמיניסטיים ליהדות, לטשטש את ההבדל בין ישראל לעמים, לעשות פשרה בהלכה ועוד. כך, הם חושבים שהשמאל יאהב אותם (ויתקרב לתורה), אבל יש לו עוד ועוד דרישות, והדתי מנסה למצוא חן בעיניו שוב ושוב ושוב, וכל פעם מתאכזב שהוא לא עושה ״קידוש השם״.

בשלב מסויים אותו דתי גם הולך לחרדים וצועק עליהם שהם עושים ״חילול השם״, כי השמאל והחילונים לא אוהב אותם, והשמאל, מבחינתם, זה המדד למוסריות ודרך ארץ ומה ה׳ רוצה. וכך נכנסים למעגל אכזבה סיזיפי עם ריצוי אינסופי. אנשים מרגישים שהם חייבים ללכת לכיכר החטופים, ומחאות קפלן, להוכיח שהם לא שונאים את החטופים אלא מתפללים עליהם כל הזמן, עושים תפילות בלי מחיצה בכיכר ועוד. הבעיה שזה אף פעם לא מספיק וכל פעם צץ נושא חדש ועדכני.

הדרך לדעתי להתמודד עם זה, היא ללמוד מהתורה מה טוב ומה רע, ועל פי זה לעצב את עולם הערכים. ואת המידות והדרך ארץ ללמוד מגדולי ישראל, מסיפורי צדיקים גדולים. אך לא להיות מושפע מ״מה אחרים חושבים עליי״ ולא לחשוב בטעות שאם אני מקבל מחמאות אז עשיתי קידוש השם, או אם לא אוהבים אותי אז עשיתי חילול השם. לפעמים יש אנשים שלא אוהבים תורה, והם לא יאהבו אותך לא משנה מה תעשה, לכן אתה תהיה אתה, ואת תהיי את. ואת התוכחות תקבלו מאנשי תורה ולא מאנשים שלא למדו תורה. אם נעשה קירוב לשם שמיים, ולא כדי שיאהבו אותנו, אז לא נפחד שיגידו לנו ״לא״ אם נציע למישהו להניח תפילין, כי אני לא הסיפור כאן, אלא ההטבה שלי לאחר.

בדורנו, לדתיים דרוש הרבה מאוד אומץ, אומץ להיות מי שהם בלי להתנצל ובלי רגשות אשמה, בלי לנסות כל הזמן לרצות חילונים ולקרוא לזה ״קידוש השם״. להיות עבד ה׳, לבדו חופשי, חופשי בארצנו.