בראיון מיוחד בערב יום השואה מציגה איריס חיים תפיסת עולם שמחברת בין ההיסטוריה הלאומית לבין המציאות העכשווית, ומדגישה את היכולת של החברה הישראלית לצמוח מתוך משברים קשים.
לדבריה, סיפורו של העם היהודי הוא בראש ובראשונה סיפור של תקומה מתוך שבר – תהליך שחוזר על עצמו לאורך הדורות, מהשואה ועד לאירועי 7 באוקטובר. היא מסבירה כי ההבנה שמדובר בדפוס עמוק בזהות הלאומית מאפשרת להתמודד טוב יותר עם כאב ואובדן, ולמצוא בתוכם גם כוחות של בנייה והתחדשות.
חיים מתייחסת גם לשינוי בתודעה הציבורית סביב זיכרון השואה, וטוענת כי הדגש עובר בהדרגה מהתמקדות בטראומה בלבד אל חיפוש משמעות של צמיחה והמשכיות. בהקשר זה היא רואה ביוזמות כמו “זיכרון בסלון” ו“ניצחון בסלון” ביטוי למעבר מתודעת קורבן לתודעת חוסן.
בנוגע למצב החברתי בישראל, היא מציגה עמדה מורכבת: מחד, קיימים מתחים ופילוגים, אך מאידך, בשגרה ובחירום ניכרת ערבות הדדית עמוקה בין אזרחים. לדבריה, התקשורת והרשתות החברתיות מעצימות את תחושת הפילוג, אך אינן משקפות בהכרח את המציאות היומיומית.
חיים מדגישה את הצורך להתמקד בחיזוק החברה מבפנים, באחדות, בכבוד הדדי ובהמשך בניית המדינה. לצד זאת, היא מביעה ספק ביכולת להגיע בעת הזו לדו-קיום עם הפלסטינים, ומציינת כי חוויות השנים האחרונות ערערו את האמון בגישה זו.
המסר המרכזי שלה הוא כי עתיד המדינה תלוי ביכולת לשלב בין זיכרון העבר, התמודדות עם ההווה ובניית אופק משותף לעתיד.









היא אמרה: האמנתי בשלום עם הערבים וקיבלתי סטירת לחי