החיבור הפוליטי בין נפתלי בנט לבין יאיר לפיד מעולם לא היה ברית רעיונית. הוא נולד כאילוץ פוליטי, אך מבקש כיום להציג עצמו כחלופה שלטונית. השאלה איננה האם השניים יכולים לשתף פעולה – אלא האם יש ביניהם בסיס מדיני, ביטחוני ואסטרטגי שמסוגל להחזיק מדינה לאורך זמן.

התשובה, ככל שמתעמקים בפרטים, אינה מעודדת.

ביטחון ומדיניות: לא אותה מפה, לא אותו יעד

במבט ראשון נדמה כי הפערים בין השניים הצטמצמו מאז אירועי ה־7 באוקטובר. בפועל, הם רק שינו צורה. בנט מחדד קו ימני מובהק יותר מבעבר. הוא מצהיר: “לא אסתמך על מפלגות ערביות. לא אספח, אך גם לא אקים מדינה פלסטינית. 7/10 הפך אותי ימני יותר.” זו תפיסה של ניהול סכסוך קשיח – ללא אופק מדיני וללא מהלך הכרעה.

מנגד, לפיד לא זנח את המסגרת המדינית. בעצרת האו״ם ב-2022 תמך בפתרון שתי המדינות, וגם לאחר ה־7 באוקטובר – למרות תזוזה לאחור – הוא ממשיך להחזיק בעקרון: “הרשות תנהל חלקים בעזה.”

הפער כאן איננו סמנטי. הוא מהותי:

• בנט שולל מדינה פלסטינית מכל וכל.
• לפיד משאיר אותה כאופק, גם אם רחוק ומסויג.

זהו הבדל בין מי שמבקש לסגור את השאלה הפלסטינית, לבין מי שמבקש לנהל אותה עד שתבשיל מחדש.

ועדת חקירה: לא רק מחלוקת משפטית – אלא תפיסה שלטונית

הוויכוח סביב ועדת חקירה לאירועי ה־7 באוקטובר חושף פער עמוק עוד יותר – הפעם בשאלת המבנה השלטוני. בנט מתנגד למעורבות נשיא בית המשפט העליון:
“ניגוד עניינים. ביום הראשון נקים ועדה עצמאית.”

לפיד, לעומתו, נשען על בסיס בוחריו:
“בוחרי יש עתיד תומכים שעמית ימנה.”

כאן כבר לא מדובר בשאלה פרוצדורלית, אלא בהתנגשות בין שתי תפיסות:

• חשדנות כלפי מערכת המשפט. (בנט)
• הסתמכות עליה כמוסד מכריע. (לפיד)

זו מחלוקת שאינה טקטית – אלא זהותית ועוסקת בליבת המחלוקת בישראל בענין השאלה השלטונית והפרדת הרשויות והיא, בניגוד להסכמות אחרות, אינה ניתנת לטשטוש בקלות.

פוליטיקה של זהויות: קהל היעד מתרחק

גם בזירה הפוליטית, החיבור בין השניים מייצר בעיה כפולה. בנט מנסה לשמר זהות ימנית ולמשוך קולות מהליכוד. אך עצם הריצה עם לפיד פוגעת בנרטיב הזה. עבור מצביעי ימין רבים, השותפות הזו אינה גשר – אלא ויתור.

מן הצד השני, לפיד ניצב בפני שחיקה מהכיוון ההפוך. חלק ממצביעי השמאל עשויים לנטוש לטובת חלופות חדות יותר – גורמים כמו יאיר גולן או מפלגות שמאל מובהקות – שמציעות קו ברור יותר, ללא פשרות עם הימין של בנט.

כך נוצרת מציאות פרדוקסלית:

• הימין לא מקבל את בנט בגלל לפיד.
• השמאל מתרחק מלפיד בגלל בנט.

ובמרכז – אין מספיק עומק אלקטורלי כדי להחזיק שלטון יציב.

כלכלה: יציבות בלי בשורה

בזירה הכלכלית, התמונה פחות דרמטית – אך לא פחות בעייתית.

הקו של בנט-לפיד היה ונותר פרגמטי:

• העדפת יציבות.
• הימנעות מזעזועים.
• ניסיון לרפורמות מדודות.

אלא שגם כאן, הפוליטיקה גוברת על המדיניות:

• קואליציה רחבה מדי משמע: קושי להכריע.
• אינטרסים סותרים משמע: רפורמות חלקיות בלבד.

התוצאה: ניהול סביר של הכלכלה – אך ללא שינוי עומק ובשורה, בעיקר בנושא ליבה כמו יוקר המחיה.

השאלה האסטרטגית: האם יש כאן הנהגה – או רק ניהול?

בסופו של דבר, כל הקווים הללו מתכנסים לשאלה אחת: האם בנט-לפיד מציעים חזון – או רק שיטה?      הדפוס שחוזר בכל הזירות ברור:

• לא הכרעה – אלא איזון
• לא יעד – אלא תהליך
• לא שינוי – אלא ניהול

זה עבד לפרק זמן מסוים, בעיקר כתגובה למשבר פוליטי. אך כבסיס לשלטון מתמשך – זהו מודל בעייתי. מדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן רק באמצעות ניהול זהיר של מתחים. בשלב מסוים, היא נדרשת להכריע:

• מה יעדה המדיני.
• מה גבולות פעולתה הביטחונית.
• מה יחסיה עם המערכת המשפטית.
• ומה הכיוון הכלכלי שלה.
• גיוס לצה”ל: חרדים, חילונים, מיעוטים.

ובנקודה הזו, החיבור בין בנט ללפיד מתקשה לספק תשובה.

ברית של אילוץ, לא של שנוי

החיבור בין נפתלי בנט ליאיר לפיד – הוא ניסיון שנוצר מאילוץ. ניסיון לייצר מרכז פוליטי רחב שיכול לנהל את ישראל במציאות מורכבת. אך נכון לעכשיו, זהו ניסיון שלא הצליח ליישב את הסתירה הפנימית שבו:
בין ימין לשמאל, בין חשד לאמון, בין ניהול להכרעה.

והשאלה שנותרת פתוחה – ואולי החשובה מכולן – היא לא האם הם יכולים להקים ממשלה, אלא האם יש להם ממשלה להקים?

הכותב הנו פרשן מדיני בטחוני ופובליציסט