בראיון מרתק בערוץ TOV, חושף זיו מאור תובנה פסיכולוגית מטלטלת המשליכה ישירות על המציאות הפוליטית והביטחונית בישראל. הדיון מתמקד בשאלה מדוע קהלים רחבים, ובפרט “הבייס של בנט” ואנשים בעלי אוריינות פוליטית נמוכה, נוטים לעיתים לצדד דווקא בצד הכוחני והאגרסיבי יותר בעימות.

הבסיס לטיעון הוא מחקר שנערך באוניברסיטת ייל, המראה כי כאשר אנשים צופים בעימות מבלי להבין את ההקשר או את סיבת הריב, כ-80% מהם יצדדו באופן עקבי בצד האלים והתוקפני יותר. ההסבר לכך טמון בהשלכה פסיכולוגית אינטואיטיבית: הצופה הממוצע מניח שאם אדם בוחר לנקוט בכוחנות כה עזה, כנראה שנגרם לו עוול חמור מספיק שמצדיק התפרצות כזו.

הוא משליך ממצאים אלו על האירועים המכוננים בישראל, מהתגובה הציבורית למחאות השמאל סביב הרפורמה המשפטית ועד למציאות הביטחונית שאחרי השביעי באוקטובר. הטענה המרכזית היא ש”התגובה הרופסת” של המחנה הלאומי והניסיון להצטייר כצד המתגונן והשקול, מתפרשים בקרב הציבור האדיש כחולשה. לעומת זאת, הכוחנות והנחישות שמפגין הצד השני מניבות לו דיבידנדים פוליטיים ותודעתיים.

המסר החד-משמעי העולה מהראיון הוא שכוחנות משתלמת אמפירית, גם בקלפי. עבור הימין הישראלי, מדובר בנורת אזהרה בוערת: במגרש הציבורי, מי שלא מפגין עוצמה ויוזמה, סופו שיפסיד את אהדת הקהל הרחב. המסקנה ברורה: כדי להוביל, אין די בלהיות צודק – יש להפגין נחישות שתבהיר מי בעל הבית.