בראיון לערוץ טוב, מסביר המומחה אלכס גרינברג מדוע הלחץ הכלכלי הכבד באיראן לא מתרגם למהפכה ברחובות, מדוע האיראנים לעולם לא יחתמו על ויתור על הגרעין, ומהו “סוד הסבלנות” של אורגי השטיחים מטהראן.

בעוד העולם עוקב בדריכות אחר הדיווחים על קריסת המטבע האיראני והסנקציות המכבידות, אלכס גרינברג, מומחה לאיראן, מצנן את ההתלהבות של מי שמצפה לראות את העם האיראני מפיל את שלטון האייתוללות בטווח הקרוב. בראיון שהעניק לערוץ טוב, משרטט גרינברג תמונה מורכבת של משטר המבוסס על כוח, הרתעה ובעיקר, הבנה עמוקה של הפסיכולוגיה האנושית תחת דיכוי.

מדוע העם לא קם?

רבים שואלים איך ייתכן ש-90 מיליון איש, שרובם אינם נמנים עם תומכי המשטר, אינם מתקוממים מול מצב כלכלי נואש. גרינברג מסביר זאת בפשטות אכזרית: “בשום מקום בעולם אנשים לא מתקוממים כשכל אחד יודע שירססו אותו במקלעים. ככל שהמצב הכלכלי יותר גרוע, בן אדם עם משפחה חושב קודם כל איך הוא מפרנס את משפחתו ואיך הוא מסיים את החודש. זו דאגתו הראשונה, ולא להתקומם נגד המשטר”.

לדבריו, אין מדובר רק במשטר דתי, אלא ב”מאפיה נחושה” המפעילה כוח אסימטרי כדי לשמר את שלטונה, גם במחיר של הרעבת האוכלוסייה.

מלכוד הגרעין והחתימה החסרה

בכל הנוגע לתוכנית הגרעין והאפשרות להסכם עם ארה”ב, גרינברג פסימי מאוד. הוא מגדיר את המצב כ”מלכוד 22″. לדבריו, גם אם ישנם גורמים במשטר שמעוניינים ב”דילים” כדי להזרים כסף למדינה, הם לעולם לא יסכימו לחתום על ויתור רשמי. “מה שלא נחתם לא קיים,” הוא אומר, “ולתת חתימה רשמית זה פשוט שאיראן תחתום על כתב כניעה. קשה לי להאמין שזה יקרה”.

טבעת האש נחלשה, אך לא נעלמה

גרינברג מתייחס גם ל”טבעת האש” של איראן סביב ישראל (חיזבאללה, חות’ים ועזה). לדבריו, העוצמה של הטבעת הזו כיום אינה דומה לזו שהייתה לפני השבעה באוקטובר ואירועי ה”ביפרים”, אך איראן לא יכולה לזנוח את בעלי בריתה רשמית: “אם הם יעשו את זה, הם יאבדו לחלוטין את שאריות ההרתעה גם בעיני העולם הערבי”.

שיעור בסבלנות איראנית

לסיום, גרינברג מציע לישראלים לאמץ את “מידת הסבלנות” המזרח-תיכונית ומזהיר מפני חשיבה של “שחור ולבן”. הוא משווה את האסטרטגיה האיראנית למלאכה עתיקה: “האיראנים הם לא שחקני שחמט כפי שחושבים, הם אורגי שטיחים. אריגת שטיח איראני יפה ועתיק זו עבודת כפיים קשה מאוד שאורכת שנים. מי שאין לו סבלנות, יפסיד”.

כשנשאל האם נראה הסכם חתום תוך 60 יום, הוא סיכם במחווה ערבית ידועה: “פודעלנה בוכרה (תבוא אלינו מחר). סביר להניח שאחרי 60 יום תצא הודעה ששני הצדדים הסכימו שלא להסכים ולהמשיך לדון”.