השינויים הדמוגרפיים מרחיקי הלכת ביבשת אירופה מובילים לתמורות פוליטיות עמוקות, המציבות סימן שאלה גדול על עתידן של המדינות המערביות כפי שהכרנו אותן. עודד ניר, משרטט תמונה מדאיגה של יבשת הנמצאת בתהליך של “נפילה בשבי” להגירה האסלאמית, תהליך שמונע הן משיקולים אלקטורליים צרים של פוליטיקאים מקומיים והן מצרכים כלכליים של שוק העבודה.
לדברי ניר, הגידול המתמיד באוכלוסייה המוסלמית באירופה, שילוב של הגירה מאסיבית וילודה גבוהה, הפך אותה לכוח פוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו. פוליטיקאים במערב אירופה, בבריטניה, בהולנד, בבלגיה, בצרפת, בגרמניה ובספרד, מוצאים את עצמם שבויים בצורך לזכות בקולות המהגרים כדי להיבחר מחדש. “המטבע” הקל ביותר שבו הם משלמים עבור תמיכה זו הוא המטבע הישראלי; במקום לטפל בבעיות פנים מורכבות, קל להם הרבה יותר לאמץ קו אנטי-ישראלי חריף כדי לרצות את קהל הבוחרים החדש שלהם.
התהליך מקבל גיבוי מהדרגים הגבוהים ביותר ומהתקשורת המקומית, המנסים למכור לציבור את הנרטיב לפיו אין ברירה אלא לקלוט מהגרים בשל הזדקנות האוכלוסייה המקומית. המציאות בשטח, כפי שמתאר ניר, היא חלוקה מעמדית ברורה: בעוד האירופאים הילידים מאיישים את מקצועות ה”צווארון הלבן” כמו הייטק, עריכת דין ופוליטיקה, ענפי התעשייה, הבנייה והשירותים נשענים כמעט לחלוטין על כוח עבודה של מהגרים.
