בריאיון לערוץ TOV, מציג חוקר איראן אלכס גרינברג תזה נחרצת המפריכה את ההנחות המערביות המקובלות לגבי שסעים אתניים באיראן, ומדגיש כי מדובר במדינה בעלת זהות לאומית מגובשת ואיתנה. לדבריו, אחד ההישגים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר של איראן במאה ה-20, ביוזמת רזא שאה, היה חיסול המסגרות השבטיות ויצירתו של עם איראני מאוחד (“מַרְדוֹם-אֶ איראן”).
גרינברג דוחה את השימוש במונחים אקדמיים מערביים כגון “מיעוטים” לתיאור האוכלוסיות במדינה, ומציג כדוגמה מרכזית את הקהילה האזרית. לדבריו, האזרים באיראן דוברים פרסית באופן שוטף, משתייכים לאותו זרם דתי שיעי, ואינם נתקלים ב”תקרת זכוכית” או באפליה אישית, אלא משולבים היטב בכלכלה, בחברה ובמוקדי הכוח.
לצד ההשתלבות, מצביע גרינברג על כך שהתרעומת בקרב קבוצות אלו נובעת בעיקרה מהגבלות תרבותיות מצד השלטון, כגון איסור על הוראה בשפה האזרית והיעדר כלי תקשורת עצמאיים בשפתם. עם זאת, הוא מחדד נקודה קריטית: המחאות והביקורת אינן מופנות כלפי החברה האיראנית כחברה, אלא באופן מובהק וישיר כנגד המשטר האיסלאמי עצמו.
