ד”ר צבי סדן מנתח בדבריו את התופעה של אנשי ימין המצהירים על עצמם כימנים אך בוחרים בפועל להצביע למפלגות המשתייכות לגוש השמאל, תוך התמקדות בהתבטאויותיו של איש התקשורת אברי גלעד. לדברי סדן, הטענה הנשמעת מצד גורמים מסוימים כאילו מצביעי הימין והליכוד פועלים מתוך “כישוף” או חוסר היגיון, בדומה לאמירותיה של גליה אלבין, חוטאת למציאות. בפועל, האבסורד האמתי טמון דווקא באותם אנשים שמגדירים את עצמם כ”ימין ערכי” או “ימין עמוק”, אך מתלבטים בין מועמדים כמו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן ופוסלים מראש את הנהגת הימין הנוכחית.
סדן מדגיש כי בישראל שיטת הבחירות אינה אישית אלא גושית. אדם שמצביע למפלגה אשר בסופו של דבר מקימה ממשלה עם השמאל ועם מפלגות כמו רע”מ, מחזק באופן מעשי את גוש השמאל, ולכן אינו יכול להיחשב איש ימין. לשיטתו, הקביעה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית: ימין שמצביע לשמאל הוא שמאל לכל דבר ועניין, והניסיון לטעון אחרת נובע מהכחשה או מחוסר הבנה של המפה הפוליטית. הבחירות בדמוקרטיה אינן חיפוש אחר המועמד המושלם אלא בחירה פרגמטית בגוש שמונע מהלכים מסוכנים ושומר על צביונה הציוני של המדינה.
עוד מסביר סדן כי שורש התופעה נעוץ בדיסוננס קוגניטיבי ובשיוך סוציולוגי. אנשים מסוימים מעוניינים להחזיק בתעודת זהות של “ימנים”, אך אינם מוכנים לשלם את המחיר החברתי והתקשורתי שמתלווה לכך בברנז’ה ובסביבתם הטבעית. הפתרון שלהם הוא אימוץ “ימין מדומיין” המאפשר להם להישאר מקובלים בתוך המילייה בלי לספוג מתקפות. סדן קושר זאת לחשיבה הפוסט-מודרנית והפרוגרסיבית, אשר מפרקת הגדרות ברורות והופכת את השפה לגמישה עד שכל אדם יכול להגדיר את עצמו כרצונו ללא קשר למעשיו. המבחן האמתי והמדד הברור ביותר להיותו של אדם איש ימין, מסכם סדן, אינו בהצהרות אלא בתגובת השמאל אליו: אם השמאל מקבל אותך ומחבק אותך בשורותיו, סימן שאינך איש ימין.
