לדברי פרופ' מידני, ההצעה של הנשיא הרצוג בנוגע לועדה למינוי שופטים מציגה שינוי מהותי. במצב הקיים מונה הועדה תשעה חברים עם יחס מוטה כלפי מערכת המשפט, ואילו הרצוג הציע ייצוג מאוזן של שלוש הרשויות: שלושה נציגים לכל אחת.
בשתי ההצעות, של הרצוג ושל לוין, ישנה תוספת של שני נציגי ציבור. זהו דבר נכון בעיני פרופ' מידני, מכיוון שאותם נציגים יהיו נקיים מהאינטרסים הקיימים בקרב נציגי הרשויות.
אז היכן המחלוקת?
בשאלה האם שני נציגי הציבור ייבחרו על ידי שר המשפטים כפי שמציע השר לוין, או שייבחרו על ידי השר אך בהסכמת נשיאת בית המשפט העליון.
חשיבות העניין נובעת מהעובדה שמערכת המשפט כשלה בתפקידה ואיבדה את אמון הציבור בשל היעדר גיוון השופטים.
עוד טוען פרופ' מידני שבשיח של מתנגדי הרפורמה נעשה שימוש ב"תורת המניפולציה" – בחירת דוגמאות ממדינות מסויימות כדי לתמוך בטיעונים המוכנים מראש.
פרופ' מידני מבהיר שכאשר רשות שלטונית נוגעת בערכים, יש לייצר מצב בו היא תקבל לגיטימציה ציבורית למשול בתחומים שיוחסו לה בחוק. הלגיטימציה הזו עוברת דרך שיקוף של האמונות והערכים הרווחים בציבור על ידי נציגי הרשות.
הבעיה היא שבישראל, החל משנות ה-80', החברה כבר אינה הומוגנית ומושתקת, אלא משוסעת ומחפשת את זהותה.
בחברה כזו יש לנהוג ברגישות ובאחריות כדי לאחות את הקרעים, ולגיוון נציגי הציבור יש חשיבות רבה לכך.
צפו בראיון המלא
