בעיני, בשבועות האחרונים, האלוף בריק מציג עמדות פחות ופחות מבוססות, פחות ופחות אמינות, ובעיקר — פחות ופחות צבאיות, ויותר מדיניות, או יותר מדוייק – נוגעות להשקפת עולם ומדיניות הנחוצה להשגתה.

הוא מניח כל מיני הנחות מופרכות מן היסוד – למשל שבעזה ההרוסה והחבולה, נצטרך את כל אותם מאות אלפי אנשי מילואים לתחזוקת השלטון הישראלי (מה פתאום, יספיק כח קטן ביותר ואלים ובלתי מתפשר – ואימי צה״ל יספיקו להחזקת שלטון כזה לזמן רב).

הוא מניח הנחה מופרכת מן היסוד – שאין למדינת ישראל עניין באדמה עצמה – באדמת רצועת עזה לצורך התיישבות.

הוא מניח הנחה משוללת כל יסוד – שכל תושבי עזה יישארו שם, ולא יימצא שום פתרון מדיני להגירה של לפחות מחציתם, אם לא כולם.

הוא גם מניח הנחה מופרכת – שאנחנו רוצים רק הגנה צבאית, ונוכחות צבאית, ולא נוכחות התיישבותית על הקרקע – לצרכים בטחוניים גרידא.

כל אלו – שאלות שצריכות להישאל לא בפורום של אלופים לשעבר, נהדרים ומופלאים ככל שיהיו, אלא את הציבור בישראל, דרך נבחריו, ומשאלות ליבו. אלו עניינים שאינם צבאיים.

הצבא יכול לכל היותר להגיד ״אפשר״ או ״אי אפשר בתנאים הללו״ ואז גם יידרש לומר – באלו תנאים יוכל לבצע את משימותיו.

צר לי – אבל מטבעה של תקשורת המונים, שהיא מכתירה מלכים, ומושכת אותם בלשונם, עד שהם כושלים בלשונם. מנפחת את חשיבותם מעל ומעבר למקומם ההתחלתי, ובסופו של דבר – הורסת אותם גם בעיני הציבור וגם בעיני עצמם.

אני פונה מכאן לאלוף בריק – שאני קורא את דבריו בנאמנות שנים רבות. מעריך ללא גבול את מלחמתו לנסות לתקן ולשפץ את הצבא שלנו, נגד הריקבון שפשה בו (עם החיידק הכוסס של שמאלנות-רדיקלית כתפיסת עולם פוליטית ומדינית).

אבל מה שאלוף הועיל – וטוב בו – חייב להיות מוגבל לצבא, ולא לשום דבר אחר.

מעבר לכך – דעתו אינה חשובה יותר מדעתו של מורה בתיכון בטבריה, או פקיד דואר בשדרות.

זו גם הערה לתשומת ליבו של המנחה, ששבוי (כמו כל האשכנזים, לצערי) בקונספציה של ״אנשי שם״, כלומר – אלה שאומרים עליהם שהם גדולים – קשירת התגיות והכתרים והתארים וכו׳. גם המנחה שוכח בקלות רבה מאד את כוחה של הדמוקרטיה להציג את הדעה הנכונה, והתקפה, והמוצלחת ביותר בטווח הארוך.

חבל שזה קורה, וחבל שהאלוף בריק בקרוב מאד, יתגלה בקלקלתו (שכולה מגיעה מכוונות טובות לגמרי) כי גררו אותו למקום שאסור לו ללכת אליו.