איפה אנחנו? התמונות האלו צולמו היום, בעצם ימי חול המועד פסח. ימים עליהם נכתב בתורה "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".

ולא, אנחנו לא בטיול שורשים בטורקיה או בפולין, גם לא ברובע המוסלמי בירושלים. התמונות הללו צולמו בקניון בנתניה, במאפיה כשרה למהדרין. זה לא חמץ, אם שאלתם. חמץ בהגדרתו ההלכתית הוא אחד מחמשת מיני דגן שבאו במים והחמיצו. ומה שאתם רואים פה בתמונות הוא לא אחד מחמשת מיני דגן.

אז למה זה אמור להפריע לנו? ואם תשאלו אותי, זה בהחלט מפריע לנו.

ההסבר פשוט: כי בפסח, הקב"ה ציווה אותנו לא לאכול חמץ, לא לראות חמץ, ובאופן כללי להתרחק מחמץ. ותנועת החיים שמובילה אותנו לעשות הכל כדי להיות בלי ולהרגיש עם היא הפוכה מהציווי המדובר.

כמובן, אפשר לומר, כך היא דרכם של עמי ארצות – לא להבין מהו הגדר ההלכתי ולגזור מכך מסקנות משונות. לא אחת שוחחתי עם אנשים שהסבירו לי שליבם מלא אמונה בקב"ה, אבל הם נוסעים בשבת כי בתורה לא כתוב לא לנסוע – רק כתוב לנוח בשבת, לא לעשות מלאכה, ולא דומה נסיעה בימינו להדלקת אש בעולם העתיק על ידי חיכוך אבנים זו בזו. זו כמובן טעות חמורה הנובעת מחוסר הבנה בסיסי בעולמה של ההלכה. אני בהחלט מסכים. ההלכה בנויה מגדרים מדויקים, כך היא ניתנה לנו בסיני וכך תישאר. אבל כאן הבן שואל – האם הגדרים הם כל מה שיש לנו, או שמאחורי כל הגדרים ההלכתיים אומר רעיון גדול ותכליתי?

כמדומני שחלק גדול מחכמי ישראל סברו כי מאחורי הגדרים מסתתרת מהות, שהגדרים אמנם לא נגזרים ממנה אלא יוצרים אותה, אבל היא התכלית האמיתית של קיום חיי הלכה מלאים. בשפה המודרנית היינו אולי קוראים לזה "אותנטיות" – לקיים את ההלכה על גדריה, אבל מבלי לאבד את הרעיון הגדול שמסתתר לו מאחורי ים הפרטים.

אגב, את המהות ההלכתית תמיד כדאי לחפש קודם כל בפרטים הקטנים, וגם זה יש לנו כאן. הגאון מוילנא והפרי חדש, שני פוסקים הידועים בדרכם לחפש גם את המהות שמעבר לפרטים (לעתים במחיר של מחלוקת קשה עם רוב הפוסקים הקודמים להם) הביאו טעם מעניין לאיסור קטניות. הטעם מופיע בתלמוד במסכת פסחים (דף מ ע"ב) שם האמורא רבא אסר לאכול מאכל שנטחן מקמח כשר לפסח (מה שנקרא היום "קמח מצה", או לפירושים אחרים: קמח עדשים) בפני עבדים. הטעם: שמא יבואו להתבלבל בין קמח כזה שאינו מחמיץ לבין קמח רגיל שמחמיץ ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. מכאן אולי אפשר ללמוד שבזמננו יש לאסור את המאפים דמויי חמץ הללו, גזרה שמא יתבלבל ביניהם לבין מאכלי חמץ גמורים (והיו דברים מעולם).

אבל אני רוצה להתמקד במהות. כמדומני שבכל ספרי ההגות והמחשבה, המדרש והאגדה, רואים בחמץ בפסח כמשהו שעלינו להיבדל ממנו בכל כוחנו. בכל הדורות היהודים התרחקו מהחמץ הרבה מעבר לאיסורו ההלכתי הפורמלי. אם כן, באכילת מאכלים דמויי חמץ אנחנו מראים את עצמנו כמי שמעוניינים יותר ויותר להתקרב לחמץ ולא להיבדל ממנו, גם אם על פי ההלכה לא מדובר בחמץ "אמיתי".

בימים אלו המאפים דמויי החמץ עדיין שונים מאוד בטעמם מהחמץ המקורי אותו הם מחקים, אבל לא דבר מופרך הוא שבעוד מספר שנים הם יגיעו לטעם זהה לחלוטין. מה יהיה על פסח אז? יהפוך להיות זמן שבו אנחנו מחליפים איזו החלפה וירטואלית, מיקרוסקופית, של המאכלים שאנו אוכלים, אבל עולם כמנהגו נוהג ומאכלי הפסח יהיו אצלנו כימות השנה? האם זאת כוונת התורה?

אמנם, אפשר לומר, אכן כן. המציאות משתנה ואיתה גם מהות החג. כך למשל, לא דומה שבת בליטא לפני 200 שנה לשבת במדינת ישראל המודרנית. להם לא היה שעוני שבת, פלטה חשמלית, ומזגן עם טיימר. נכון. לא כל שינוי הוא בהכרח הרס השבת או החג. אבל בשביל שנדע לעצב את ההלכה בהתאם לרעיונות העמוקים שהיא מבטאת מבעד לפרטים – שומה עלינו להקים גוף הלכתי כללי המקובל על רוב ישראל בדמות בית הדין הגדול שבירושלים. כרגע, לצערנו, אין לנו כזה. ועוד יותר לצערנו, לא נראה שאנחנו משקיעים מאמצים כדי להתקדם לשם.

לכן, לעניות דעתי, עלינו להשתדל בכל כוחנו לשמור על הפסח כפי שהוא, מעבר לגדרי ההלכה הבסיסיים. לשמור על הרעיון הגדול של פסח, זה שעבר במסורת ישראל מדור לדור ללא חולק – להתרחק מהחמץ והדומה לו.