בפתחו של שבוע חדש אפשר לומר כי המלחמה (שיש ויהיו בה לא מעט אירועים ועליות ומורדות) נכנסה לשלב האיתגור.

שלושה מאתגרים עומדים בפתח מבחינתה של ישראל.

הראשון הוא האירוע בשאג'עיה שיש לו פוטנציאל לשנות את מסלול המלחמה. אלו חומרי הגלם שסינואר (שמבין כי מלחמה אינה רק ברזלים) יכול ללוש אותם.
האירוע מפגיש את ישראל עם חומרי הגלם החברתיים ממנה היא עשוייה ולתוכם היא עלולה לקרוס. הצמרת המדינית והצבאית ערה לעניין הזה ובצדק מנסה לנהל את האירוע. המסרים אתמול היו מדויקים: אין ניצחון שמביא בחשבון רק את החזרת החטופים!

השני, הוא "הגל (המדיני) השני". קרי – לחצים אמריקנים הן בנושא הפעילות בעזה, הן בנושא הפעילות בלבנון (טענות על פגיעה בצבא לבנון) והן בנושא עיצוב המציאות העתידית ברצועה.
נפער פער אסטרטגי גדול מאוד בינינו לבין ארה"ב. ראש הממשלה מקדיש לעניין הזה זמן דיבור רב ואין זה מקרי. מבחינת ארה"ב נפתח פה חלון הזדמנויות.
חלון הזדמנויות למימוש האסטרטגיה האמריקנית הכוללת הן חזרה להסכמים ולדיפלומטיה מול איראן + חיזבאללה והן חזרה לשאלה הפלסטינית שישראל הצליחה להעלים אותה למשך יותר מעשור.
המכשול היחיד של האמריקנים הוא המכשול הפוליטי הפנימי בישראל שמהווה בלם בפני מאמץ כזה ויש או יהיה להם (כפי שביידן פלט זאת) עניין לסלק את המהמורה הזו על ידי יצירת מציאות פוליטית חדשה בישראל.
חילוקי הדיעות שנחשפו אתמול במסיבת העיתונאים בין ראש הממשלה ושר הביטחון בעניין הרשות הפלסטינית וסוגיית המדינה הפלסטינית לבין בני גנץ שסירב להתחייב לכך שלא תקום יישות כזו, מלמדים על מה בדיוק בונים האמריקנים.

השלישי, זו חיזבאללה. נסראללה לא ממש מורתע מישראל. הוא קובע את כללי המשחק.
חיזבאללה גררה אותנו למלחמת התשה מוגבלת בצפון אבל היא ממשיכה לקבוע את הגבולות שלה וברצותה תרחיב אותה, כי היא מבינה שישראל מוגבלת ביכולת התגובה הנוכחית שלה ובונה חלקית על מהלך מדיני להרחקתה מהגבול.

שלושת האתגרים הללו הם תוצר של המלחמה הכרונית שאנחנו מנהלים. ארוכה, מתמשכת שמייצרת לא מעט אתגרים בדרך ויהיו עוד רבים.

ישראל לא ממש התנסתה (למעט ב 1948) בסוף כזה של מלחמות ומערכות שיש בהן פוטנציאל לדבר שהכי צריך להימנע ממנו: דשדוש.

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.