אחרי הפוגה של כעשרה ימים חודשה הלחימה ברצועת עזה, ואיתה גם חודשה הלחימה בזירות הנוספות, בעיקר בצפון מול חיזבאללה. חידוש הלחימה, שהתאפשרה בעיקר על רקע החלטת חמאס לפוצץ את ההפוגה, לא ממש החזיר את המצב לקדמותו. ימי ההפוגה שינו בכל זאת את ההקשר הכללי שבתוכו מתנהלת הלחימה, בעיקר משום שהם הכניסו לתוך המערכה את הממד המדיני, שהוא פה כדי להשאר.
אם ניתן היה ללמוד משהו מהותי מימי ההפוגה הרי מדובר בזיהוי מפת האינטרסים המדינית של השחקנים המעורבים במערכה הזו, ובראש ובראשונה של ארה"ב. ביקורו החטוף של מזכיר המדינה האמריקני, בלינקן, בישראל שעות ספורות לפני שההפוגה התמוטטה היה איתות ברור לגישה האמריקנית של ממשל ביידן שמחזיק בסוג של דואליות.
מצד אחד, גיבוי לישראל שמתבטא בנכונות להעברת תחמושת בהיקפים גדולים למדי ואף בנכונות להרתם להרתעת הגורמים הפרו איראניים מלהכנס למערכה מול ישראל, כולל באמצעות שליחת נושאות מטוסים לאיזור ויירוט של טילים המשוגרים על ידי החות'ים מתימן לעבר ישראל.
מצד שני, ממשל ביידן שצופה לעבר הבחירות לנשיאות בעוד כשנה בדיוק ונתון ללחצי היסודות הפרוגרסיביים בתוך ממשלו מוטרד מהמשך המלחמה והשפעתה על הפוליטיקה הפנימית בארה"ב ובעיקר במפלגה הדמוקרטית.
גם בהקשר הקונקרטי של המלחמה ניכרת שניות מסוימת בעמדת הממשל האמריקני: מחד גיסא הדיבור על היום שאחרי המלחמה וקונקרטית על הצורך להביא את הרשות הפלסטינית כגורם שלטוני חלופי לזה של חמאס; ומצד שני דיבור על היום שלפני, כלומר על הסיטואציה העכשווית של המלחמה, במונחים של חתירה להפוגה, לסבבים נוספים של שחרור חטופים ולחידוש הסיוע ההומניטרי כולל הגבלת התמרון הקרקעי של צה"ל בדרום כך שלא יערב אוכלוסייה בלתי-חמושה.
מיותר לציין כי משמעות כולם היא עצירה בפועל של המהלך הישראלי המלחמתי על תכליותיו המוחלטות והאבסולוטיות להשמדת חמאס.
ניצני העמדה האמריקנית הזו התגלעו כבר בשבועיים הראשונים למלחמה, בעת ביקורו הראשון והקודם של בלינקן בישראל. או אז, נחלץ נתניהו ואיתו גם שר הביטחון ויו"ר במחנה הממלכתי להבהיר כי ישראל עומדת על דעתה כי ההישג הנדרש בלחימה הוא מיטוט שלטון חמאס ועיקור כוחה הצבאי. אבל "האנרגיה" האמריקנית לא התפוגגה, וכאמור ההפוגה של עשרת הימים נתנה סוג של רוח במפרשי הגישה הזו, שלמעשה משותפת לשחקנים נוספים בזירה המקומית והבינלאומית, חלק "ידידים" וחלקם ממש לא.
העולם הערבי, ובכלל זאת מצרים, ירדן ומדינות המפרץ מצדדות בגישה הזו, כל אחת מטעמיה. כך גם לגבי מדינות אירופה ולראייה מאקרון, נשיא צרפת, מתכוון להגיע לקטאר כדי לחדש את שיחות ההפוגה והחזרת החטופים. מן הסתם, חמא"ס, אראן וחיזבאללה יעדיפו לסיים את האירוע המלחמתי וכך להכריז על ניצחון באמצעות הפיכת האירוע לעוד "סבב", אמנם אלים, אגרסיבי, כואב; אבל "סבב" במונחי התוצאה האסטרטגית שלו.
מבין כלל הגורמים הללו עמדת האמריקנים היא המשמעותית ביותר עבור ישראל, ולמעשה היא החולייה החלשה. הסיבה לכך היא התלות העצומה של ישראל בארה"ב, לא רק לגיבוי מדיני, אסטרטגי, אלא גם להמשך אספקת האמל"ח הדרוש להתגוננות האזרחית (מיירטי כיפות ברזל) ולמאמץ ההתקפי (פצצות ואמל"ח מסוגים שונים), מה גם שהעמדה האמריקנית בסוגיית "היום שאחרי" המהלך הקרקעי אינה ממש תואמת את גישת ראש הממשלה שמסרב לשמוע על חלופה המביאה בחשבון את הרשות הפלסטינית של אבו מאזן.
בהקשר הזה, חשוב לציין כי הדרג המדיני בישראל נראה נחוש לממש את מטרות המלחמה ועומד, כרגע בפרץ מול לחצים מדיניים כאלה ואחרים. הוא נוטה למסגר אותם תחת הכותרת של "חילוקי דעות בין ידידים", ברוח הדברים שנשא אתמול ראש הממשלה נתניהו במסיבת העיתונאים (2 דצמבר). דומה כי אכן עדיין המחלוקות ומצב הדברים לא הגיעו לכלל שבר עמוק וישראל מתמרת היטב גם בזירה המדינית מול ארה"ב ושאר השחקנים.
ברם, אין פירוש הדבר שהדברים יישארו כבעינם, וייתכן כי החץ הבינלאומי וגם האמריקני יגבר אם וכאשר התמרון הקרקעי בדרום הרצועה, האיזור שבו מצטופפת אוכלוסייה בת שני מיליון עקורים פנימיים, יביא לפגיעה בתושבים פלסטינים לא-חמושים, או בנסיבות שבהן המלחמה תתרחב ביוזמת מחנה "ההתנגדות" כדי ליצור כאוס אשר יביא את העולם ללחוץ את ישראל לעצור או להשהות שוב את המערכה כדי להציל את חמאס והנהגתה.
או אז, תדרש ישראל למבחן נוסף של עצמאות ומנהיגות, וטוב יהיה שבנסיבות אלה תזכיר לאמריקה לא רק את שותפות הגורל של שתי המדינות שמפעמת בשתיהן רוח דמוקרטית וחופשית, אלא גם את ההיסטוריה הרחוקה והקרובה של ארה"ב שלא בחלה בשום אמצעי כדי להפרע מאויבים רעים ומרושעים ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, בין אם המדובר בהטלת פצצת האטום על יפן במסגרת מלחמת העולם השנייה ובין אם המדובר במערכה נגד אלקעידה פוסט האירוע הדרמטי וחסר התקדים של מיטוט מגדלי התאומים על ידי טרוריסטים של הארגון.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה וחוקר בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון
