לדברי איש התקשורת ארז תדמור הכל חוזר בסופו של דבר לאוסלו: "היא הייתה מלכודת שגם שלושה עשורים אחר כך לא נחלצנו ממנה לגמרי וספק אם אי פעם נצליח".
השיח היום בנושא נובע מהעובדה שחלק גדול מהציבור עוד לא נולד אז או שהיה צעיר וחסר מודעות פוליטית, אך העובדה היא שעד 93' התמודדנו באינתיפאדה הראשונה עם יידויי אבנים, בקבוקי תבערה ופיגועי דקירה "בלבד". ב-92', למשל, יצחק שמיר הפסיד את הבחירות ליצחק רבין בגלל פיגוע דקירה בבת ים.
אלא שבאוסלו, באיוולתנו, הבאנו לכאן ארגון טרור שכל מטרתו היא רצח יהודים ומחיקת ישראל – ארגון טרור שהיה מובס אחרי מלחמת המפרץ ושהה בכלל בטוניס. הבאנו אותם בהמוניהם, חימשנו אותם ומסרנו להם את הטיפול בחממות טרור.
הנתונים מדברים בעד עצמם ואין טוב מהם כדי להוכיח את כשלון התוכנית: ב-15 השנים שאחרי אוסלו היו 1,450 נרצחים מהטרור הפלסטיני לעומת 270 בשנים שקדמו לו – כלומר פי 5! וגם הנתונים הללו חלקיים בלבד כי את העוצמה האמיתית של הטרור ראינו באינתיפאדה השנייה ב-2002.
צה"ל ניצח אז את הטרור ביו"ש במבצע "חומת מגן", אך אריאל שרון חשש לצאת למבצע דומה בעזה ובמקום זאת הגדיל את ההימור של אוסלו בהכרזת ההתנתקות. "זה החטא הקדמון", מבהיר תדמור, מכיוון שהצעד הזה הוא שהוביל להקמת צבא איראני ברצועה שהלך והתחמש.
אחרי מתקפת הרצח בעוטף, נוצר כאן קונצנזוס פנימי נדיר, שלטענת תדמור רק מראה עד כמה המהלכים המדיניים מופקרים, מכיוון שאם ממשלת ימין הייתה יוזמת מתקפה על עזה לפני מספר שנים לא היה קונצנזוס כזה. הלקח שאנו מוכרחים ללמוד מכך הוא להבין שנסיגה מיו"ש – בה דוגלים האמריקאים – תהווה סכנה קיומית.
לסיום, הוא מתייחס לכישלון ההנהגה וטוען כי חשבון הנפש הלאומי צריך להיות הרבה יותר נוקב מהחלפת אנשים, "יש פה תרבות הרסנית".
צפו בראיון המלא
