צה״ל הרחיב את הפעילות למחנות המרכז של רצועת עזה.
לא ברור מה סטטוס הלחימה בחאן יונס שהוגדרה כמרכז עצבים משמעותי של חמאס. הרושם הוא כי יש סוג של קושי מבצעי.
דברי הרמטכ"ל אתמול אולי היו אינדיקציה ראשונה לקשיים בלחימה.
מבחינות רבות היתה זו סוג של הודאה במפגש הטעון שבין החזון המבצעי של צה"ל לבין המציאות.
החזון של "פירוק הגדודים והחטיבות" לבין המציאות של לוחמת גרילה נוסח וייטנאם שהולכת ונעשית מתישה, כרונית ומדממת.
אמירת ראש המטה הכללי על "שיטות מיוחדות" שצה"ל יאמץ בהמשך הלחימה מבטאת אף היא הכרה בצורך לשנות משהו מהדפוס הקיים כדי לצמצם את חסרונותיו של המצב הקיים.
ובהקשר הזה, מתחדד והולך שמלחמה היא סיפור רב מערכתי שאינו נוגע רק לאיכות הצבא ומכלול הפעולות שלו, אלא לטיבה של המערכת כולה, קרי – זו החברתית והאזרחית.
רוצה לומר כי צבא יכול לתכנן מערכה ארוכה אבל השאלה היא האם התכנון הזה מונח על יסודות איתנים שיאפשרו את קיומו. השאלה הזו כרגע אינה פתורה ואולי צה״ל ומפקדיו שומעים את תקתוק השעון , והפעם זה לא השעון המדיני, אלא את התקתוק החברתי.
ככל שסימני השאלה בדרום מצטברים, כך נמשכת מגמת ההסלמה בצפון. חיזבאללה ממשיך בהתשה אבל מעלה אותה דרגה באינטנסיביות שלה.
המהלך הזה נעשה במסגרת ההיגיון של השרדות חמאס וריתוק הקשב הישראלי למציאות הצפונית. שני הצדדים, ישראל וחיזבאללה, נעים בתווך מאוד עדין והסיכון לאירוע שיפרוץ את הסכר נמצא במגמת עליה.
ישראל, צריך לומר, ממשיכה במדיניות ובגישת האיתותים אבל צריך גם לציין, שהצד השני מאותת לא פחות. מי שחשב שחיסול הבכיר האיראני בסוריה ישנה את התמונה האסטרטגית – טעה. הרעיון המכונן האיראני של התשת ישראל עומד בעינו.
ישראל ללא ספק צריכה להתכונן לבאות ובעיקר לחשוב כיצד היא מתמודדת עם חיזבאללה ועם איראן והתמודדות כזו אינה יכולה להתנהל בחטף, אלא תוך כדי בניית מוכנות רצינית למערכה. לא בטוח שזה הזמן הן מבחינת הסיטואציה הצבאית והן מבחינת הסיטואציה המדינית אסטרטגית בנסיבות של ממשל אמריקני חלש ומתרפס. על הרפיסות מעידה המשך התגובתיות לאיתגור החות׳י מתימן. ביממה האחרונה היו הרבה שיגורים באופן יחסי של כטב״מים וטילים. הם סוכלו על ידי ארה״ב, שוב ללא תגובה של המעצמה הגדולה בעולם. ואת העניין הזה קוראים היטב בטהרן, מוסקווה ובייג׳ין.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
