אם אתם עוקבים אחריי אתם כבר מכירים את הסיפור: באמצע מלחמת האזרחים, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית הוציא פסק דין שניסה לשלול מהנשיא אברהם לינקולן את האפשרות לבצע מעצרים מינהליים. פסק הדין הזה, בניגוד לפסק הדין מהערב, תאם באופן מלא את הוראות החוקה. אבל לינקולן הבין שאם הוא יקויים – הצפון יפסיד במלחמה, ארצות הברית תחדל מלהתקיים, והעבדות תונצח עד לסבב הבא.

אז הוא סירב לקיים את פסק הדין. בתגובה השופט שלח פלוגה של מרשלים לנסות להוציא בכוח את העציר מהכלא. לינקולן הגיב בשליחת פלוגה של צבא הצפון כדי להגן על הכלא. בעיצומה של מלחמת האזרחים, היו הרשות המבצעת והרשות השופטת של ארה”ב כפסע ממערכה מזוינת בין שתיהן.
אבל השופט מצמץ ראשון. העציר, ודומים לו, נשאר במעצר. לינקולן אמר כשהתמודד בבחירות שלאחר מכן, באמצע המלחמה, שהוא הפר את החוקה ביודעין, ורק העם יחליט אם הוא מאשר את הצעד הזה בדיעבד.
הצעד הזה של לינקולן, איום בכוח על בית המשפט, קיבע את יחסי הכוחות בין הרשויות בארצות הברית עד היןם: השופטים שם יודעים שיש להם גבולות, ופועלים על פיהם. הם לא יתקרבו בכלל להביא נשיא למצב שבו הוא ישקול לאכוף אי-ביצוע של פסק דין באמצעות כוח מזוין.
לא האמנתי שהמבחן האולטימטיבי בעניין המשפטי יהיה בעיצומה של מלחמה, אבל זה מה שקורה כעת.
אם פסק הדין הזה יקויים – ישראל חדלה מלהתקיים כדמוקרטיה. כעת נותר לשאול אם לנבחרינו, או לחלקם, יש את העוז לעשות עכשיו את מה שצריך.