מה היה לנו ביממה האחרונה? מנהרה, עכברים, האוזניים של סינואר ודרמה בכוס תה של הדובר.
באופן אישי, אני מעדיף את צה״ל ואת הדובר שלו בעמדה שבה נקט בתחילת המלחמה: פחות פירוטכניקה, פחות סרטים, פחות חשיפות ויותר מעשים.
הסרט של סינואר במנהרה הוא על תקן החביב וממחיש שצה״ל תפס במהלך הלחימה הקשה שלו חומרים מגוונים במנהרות של חמאס אבל לא ברור מה ביקש הדובר להשיג ואת מי ומה שירת המיני מופע.
האם זה לחץ על חמאס? או האם זה מסע שכנוע מול דעת הקהל בישראל? בכל מקרה ולגבי שתי האפשרויות כנראה שהתוצאה מוגבלת. על האוכלוסייה העזתית או על חמאס האפקט כנראה מוגבל, ולגבי דעת הקהל בישראל – לא צריך לשכנע את המשוכנעים.
סקר דעת קהל מעניין שפורסם אתמול בערוץ 14 ממחיש את הצד המואר של המלחמה הנוגע לרף ולסף המשוכנעות הגבוה של הציבור הישראלי לגבי תכליות המקסימום של המלחמה. הסקר בעיקר שופך צוננים על דעת המיעוט ועל הניסיונות של גורמי שוליים ליצר את פוליטיקת המלחמה דרך בחירות ועסקאות חטופים חסרות אחריות.
אפרופו עסקאות שכאלה, אתמול חזרה המשלחת הישראלית מקהיר באפס תוצאות מסבב השיחות שכפו האמריקנים על הצדדים. זה בסדר גמור. ישראל משחקת אותה, כמו שאומרים הילדים. מראה רצון טוב אבל לא מגיעה לפינות שחמאס רוצה לדחוק אותה לשם.
זה נעשה גם בעניין הכנסת הסיוע ההומניטרי שבהקשר שלו ניכר שיתוף פעולה סמוי ולא מוכרז בין עמדת הממשלה שלכאורה נענית לדרישות האמריקניות לבין הציבור שבולם את הכנסת הסיוע בפועל (לפחות חלקו) בסוג של רשות וסמכות או עצימת עין חצי רשמית מצד רשויות השלטון.
בכל הנוגע להליכה בין הטיפות ובתווך שבין הקצוות, הרי שבירושלים יושב גורם שזו המומחיות שלו, והנה הפרדוקס של המלחמה: אירוע שהוגדר דרך תכליות קצה מוחלטות שהדרך לשם עוברת (אולי) באמצעות פרקטיקות של אמצע ודרכים עקלקלות.
כך או אחרת, המשא ומתן בעניין עסקת החטופים צפוי להימשך, בוודאי בהינתן כך שישראל ממשיכה לאותת על היעד הצבאי הבא שלה (רפיח), דבר שדוחף את ארה״ב, מצרים וכל המוטרדים מאפשרות כזו, להגביר את המאמצים המדיניים כדי לייצר עסקה ולמעשה שם הקוד הסמוי שלה הוא: הפוגה ארוכה כשלב ראשון בסיום המלחמה.
הצורך האמריקני הזה אף נעשה קריטי גם בהינתן העמדה שמפגין נסראללה: לאו להסדר מדיני עד לכיבוי האש ברצועת עזה. נסראללה לא ממש השיב בשלילה להצעה הצרפתית אלא לעיתוי הנוכחי שלה ולמעשה הודיע כי שתי החזיתות קשורות האחת לשנייה עד הסוף.
ובקיצור, האירוע הזה שהחל ב-7 אוקטובר עמוס בחוטים ובמערכת של זיקות גומלין שארוגות ואחוזות האחת ברעותה כמו מעין כדור צמר וציר ההתנגדות ואנשי המחנה האידאולוגי של המזרח התיכון פועל בסוג של כלים שלובים ומתואמים.
בהסתכלות כוללת, הציר הזה החזיר את המזרח התיכון שנים רבות לאחור, והחזיר גם את ישראל למקומות שרצתה להשכיח ולשכוח. זה הצד הפחות טוב של האירוע. בצד החיובי יותר, ככל שישראל תמהר להיזכר באותן פינות, כך אולי היא תוכל לבנות את עצמה טוב יותר כדי להתמודד עם מה שהולכת להיות המציאות שתאפיין את השנים הבאות.

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במשרד הבטחון.