מלחמת חרבות ברזל נכנסה לתודעה הישראלית כמלחמת העצמאות הישראלית השניה.
זה לא ממש מדויק מבחינה היסטורית אבל למי אכפת ההיסטוריה לאשורה כאשר עולם הדימויים משרת נרטיב או תפיסת עולם מסוימת, וזה בסדר גמור.
מה שישראל לא לקחה בחשבון היא העובדה שהמלחמה הזו תתהפך עליה ותהיה הרבה יותר מאירוע רצחני של ניאו נאצים (אפרופו השוואות היסטוריות). היא תהפוך לאבן הפינה של מעשה העצמאות הפלסטינית.
הפלסטינים במשך 3 השנים האחרונות בסיוע האיראנים וחיזבאללה החזירו את המזרח התיכון לפוליטיקת הזהות המכוערת שלו שעוצבה מכח הפרמטרים של המודרנה והלאומיות האירופית בתחילת המאה העשרים.
זו התוצאה: הממשל האמריקני, מדינות האיזור והאירופים חגים במעגל כמו אוכלי פגרים וממתינים ליום שאחרי, למרות שאפשר לומר בכנות היום הזה נמצא ממש פה וממש עכשיו. הכי קרוב שאפשר. לימים אולי יוכלו צאצאי סינוואר שאולי לא ישרוד פיסית את המלחמה אבל עלול לשרוד אותה מבחינה היסטורית, "בעוטף עזה יסדנו את מדינת פלסטין".
אבו מאזן מבקר בקטאר ולא כדי לצפות במשחקי כדורגל, רעיונית מתגלגלים בממשל לגבי הכרה במדינה פלסטינית נוסח יוזמות מן העבר (2011), אנשי ביידן תופרים עסקאות עם הסעודים, הבריטים חושבים גם כן על מהלך דומה של הכרה במדינת פלסטין.
מה נשאר ? נכון… שישראל תסיים את העבודה השחורה ברפיח כדי להכריז על ניצחון ואו אז יחל הבליץ הגדול שכבר נושף בעורפה של ישראל. אגב כך, אסור להתבלבל. ביידן רוצה שישראל תפעל ברפיח ואפילו המצרים הסתגלו לרעיון. הם מבינים שכדי להכריז על מט צריך להקריב את הפרש או את הצריח ואפילו את המלכה כי המלך הוא הקובע. זו האסטרטגיה.
לישראל אין הרבה ברירות. רפיח היא צורך כדי להכריז על ניצחון במלחמה שכנראה תסתיים כפי שאמ"ן טוען (לפי פרסומי כלי התקשורת) כאשר חמאס מפורק כגורם צבאי אבל קיים בתצורה קלאסית כארגון טרור. זה לא דבר בלתי מוכר לארגון ולתנועה הזו. זה יאפשר לסיים את המלחמה הצבאית ולהתחיל או להמשיך ביתר שאת את זו המדינית.
אתמול הבהיר ראש הממשלה שוב את התנגדותו לכך. צריך להבין משהו בעניין הזה. ראש הממשלה משחק כאן במגרש הכי נוח מבחינתו בהיבטי החזית הישראלית הפנימית. יש קונצנזוס חזק בישראל לגבי הלאו הגדול לחזון המדינה הפלסטינית. ראש הממשלה (ואתמול הצטרף אליו ליברמן שהוא נייר לקמוס חשוב להערכת הלכי הרוח הציבוריים) מזהה את נקודת העוצמה שלו במאבק על עצמאות ישראל ונגד עצמאות פלסטין.
אגב, זו לא רק נקודת עוצמה לאומית ציבורית. היא תהפוך גם לנקודת עוצמה אישית פוליטית. זאת, בהינתן כך שכל האחרים (כולל המחנה הממלכתי) ממלאים את פיהם מים או אומרים את ההיפך (או למצער מזוהים עם המהלכים לשבירת האחדות הפוליטית – ראו ערך דברי אהוד ברק אתמול) נמצאים הרחק מגבולות הקונצנזוס הישראלי. מי שקבר, הספיד, מחק או ציפה להיעלמות עלול להתאכזב.
גם הפוליטיקה הישראלית ולא רק המזרח התיכון חוזרת לוויכוחים הגדולים על פוליטיקת הזהות ועל שאלות ביטחון. ונחשו מה? יותר מאשר ויכוח – מתקיים קונצנזוס די מובהק, נכון לעתה, בשאלות הללו.

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.