בדיון סוער סביב דמותה של תל אביב, מביעה עיתונאית “הארץ” מירב מורן עמדה נחרצת נגד הניסיונות להדיר קבוצות אוכלוסייה מהמרחב העירוני. מורן מתייחסת לאמירות המביעות סלידה מנוכחותם של “חובשי כיפה ונשק” בעיר, ומדגישה כי מהותה של עיר, ובפרט כוחה הכלכלי והחברתי, טמונים ביכולתה להכיל את כולם.

לדבריה, היופי והעניין בעיר נובעים מהמפגש בין אנשים שונים,בעלי אמונות, הרגלים ומעמדות כלכליים מגוונים. היא משווה את הניסיונות לשמור על הומוגניות עירונית למודל של קיבוץ, שבו בוחרים את השכנים, אך טוענת כי חברה כזו היא “לא מעניינת” ואף פוגעת בהתפתחות העירונית.

כדוגמה להצלחה מול קיפאון, מציגה מורן את פרדס חנה לעומת בנימינה. בעוד פרדס חנה משגשגת בזכות גיוון אנושי הכולל חוזרים בתשובה, חילונים, עשירים ועניים, בנימינה נותרת “תקועה” בשל אופייה ההומוגני. מורן אף מציינת לחיוב את בני ברק, שלמרות היותה עיר עם רוב דתי מובהק, מגלה סובלנות כלפי אוכלוסיות מוחלשות כמו מהגרים ואינה מגרשת אותם מתוכה.

המסר המרכזי של מורן ברור: עיר ששואפת להיות חיונית ותוססת חייבת לאמץ את הגיוון החברתי. גירוש אוכלוסיות בגלל שונותן הוא טעות אסטרטגית שתוביל ליצירת מרחב חד-גוני ומשעמם, המנוגד לטבעה האמתי של העירוניות.