שני הרוגי צה"ל ברצועת עזה נפלו בצפון הרצועה, היכן שפעל הצבא בתחילת המלחמה.
במקביל, יותר שיגורים משטח הרצועה, אתמול בוצע אחד מהם גם לאשקלון.
העובדות הללו מלמדות משהו על עתיד המציאות שישראל תצטרך להתמודד איתה ביום שאחרי "התמרון", כולל זה ברפיח שעוד לא בוצע ויש לגביו קרב מדיני משמעותי.
זו מציאות נוסח לבנון של לחימת גרילה בלתי פוסקת ומערכה נגדית לטיהור השטח.
מעבר למימד הצבאי המובהק של לחימה שתתפרס על פרק זמן ארוך מאוד תהיה לזה השלכה גם לגבי היכולת למצב את המציאות האזרחית, יהיה הגורם הפוליטי האזרחי אשר ישלוט בעזה (זולת חמאס, כמובן).
זו תהיה המערכה הבאה של חמאס ביום שאחרי התמרון, קרי – המערכה ליצירת כאוס או חצי כאוס ברצועה על מנת שהתנועה תהיה בעקיפין או במישרין (כנראה אופציה א') חלק מתמונת היום שאחרי.
בינתיים, עסקת החטופים מתעכבת ואיתה גם התמרון הצבאי ברפיח שכרגע נמצא בסוג של hold בין אם בשל התמהמהות ישראלית ובין אם בשל לחץ אמריקני להימנע מכך בצל המגעים לעסקת החטופים ובהתקרב חג הרמדאן שבו האמריקנים הדמוקרטים 'הרגישים' מבקשים להימנע מהמשך לחימה עצימה.
מה שבינתיים מחליף את הלחימה העצימה בדרום, זו הלחימה בצפון שהופכת ליותר אינטנסיבית, רחוקה בגיאוגרפיה שלה מבחינת הטווחים ויותר אגרסיבית, והנה לנו תנועת מטוטלת בין עזה לבירות.
התנועה הזו ממחישה את הזיקה שבין המערכות ואת הקושי לבודד עד הסוף את הלחימה בדרום מזו שבצפון, ובעיקר ממחישה שכרגע וביחס לישראל, נסראללה הוא זה שנותן את הטון והרבה פחות מוטרד מהרחבת הלחימה ואפילו מימי קרב משמעותיים.
רעשי הרקע של מטוסי חיל האוויר מעל בירות פחות משמעותיים בעיני נסראללה, כך גם איומי בכירי צה"ל ומערכת הביטחון. מבחינתו, ניצחון בעימות רחב יותר עם ישראל אינו מקפל בתוכו את הכרעת ישראל אלא את הוכחת יכולת ההיזק של חיזבאללה ושחיקה נוספת במעמדה, חוסנה ורווחתה של המדינה הציונית.
גם אם כך, נקודת אור שצריך לציין אותה הן הבחירות המקומיות בישראל. לא עסקינן בתוצאותיהן אלא בעצם היכולת לקיימן כביטוי לאפשרות לקיים סוג של שגרה במציאות של מלחמה כרונית מתמשכת שנועדה בין השאר לאיים ולפגוע באפשרות הזו.