לדברי פרופ' אבי דיסקין המערכת הפוליטית בישראל ממשיכה להשתנות, וכך גם התפקידים שמפלגות שונות ממלאות בצירי הכוח שבין ימין לשמאל. בעוד שבעבר מפלגות כמו הליכוד בחרו לשלב כוחות עם גורמים מהמרכז ואף מהשמאל כדי להרכיב ממשלה רחבה, המצב כיום שונה בתכלית. המחלוקות האידיאולוגיות העמוקות יצרו מצב שבו השמאל מסרב לכל שותפות פוליטית עם בנימין נתניהו, מה שכופה על הליכוד להישען אך ורק על מפלגות הימין והחרדים.

בעבר, גם נתניהו עצמו העדיף ממשלות אחדות עם שותפות מהמרכז, והיו תקופות שבהן הליכוד פנה לא רק לימין הקלאסי. הדוגמה הבולטת היא של יצחק שמיר ב־1988, שכבר חתם על הסכמים עם המפלגות החרדיות אך חזר בו כאשר נוצרה הזדמנות להקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

בתוך השינוי הזה, מפלגות החרדים תפסו מעמד מרכזי — לעיתים אף כ"ציר" בלתי תלוי — שיכול לנוע בין ימין לשמאל בהתאם לנסיבות. לאורך שנים רבות נמנעו חלק מהמפלגות החרדיות מלהצטרף לממשלות כלל, כפי שהיה בין השנים 1952 ל־1977. אך מאוחר יותר הפכו לשחקן גמיש שמסוגל לכרוע לכיוון האינטרסים החרדים — ולאו דווקא האידיאולוגיה המדינית.

בעולם המחקר, ישראל הוגדרה כבר בשנות ה־70 כ"מקרה חריג" או "מדינה לא נורמלית", משום שהמפלגות החרדיות לא השתלבו באף אחד מהמחנות האידיאולוגיים הברורים. הגדרה זו הפכה לנקודת מפתח בהבנת הפוליטיקה הישראלית: כאשר אין "ציר" קבוע או מרכז ממתן, הקיטוב גובר — והמערכת כולה נאלצת להיגרר לקצוות.

כיום, ייתכן והציר החרדי הוא שנותר אחד הגורמים היחידים שיכולים להוות לשון מאזניים. אך גם כאן, ככל שהמשבר הפוליטי והחברתי מעמיק, כך מצטמצם גם מרחב התמרון ההיסטורי של השותפות הגמישה.