פרופ' אודי מנור מבקש לערער על אחת ההנחות הפופולריות בשיח הפוליטי־חברתי בישראל – כאילו יש סתירה מהותית בין דמוקרטיה לבין מדינת לאום. לדבריו, טענה זו מועלת כמעט אך ורק נגד מדינת ישראל, בזמן שהיא אינה עולה כלל לגבי מדינות לאום אחרות כמו גרמניה, יוון או צרפת – שאיש לא חולק על היותן דמוקרטיות תקניות.

מנור מזהה מגמה ברורה בשיח הפנים־ישראלי: מחנה השמאל  , תוקף את הציבור החרדי והדתי־לאומי בטענה שאינו שותף לערכי הדמוקרטיה הליברלית של סובלנות, פלורליזם וזכויות מיעוט. ההוכחה לכך, לשיטתם, היא חוסר הקבלה של זרמים כמו הרפורמים, שאינם נכללים תחת ההגדרה ההלכתית־אורתודוקסית של היהדות.

אלא שפרופ' מנור מבקש להסיט את הדיון אל עומקו הרעיוני – ולהצביע דווקא על גישה יהודית לדמוקרטיה. הוא מזכיר שבן־גוריון, עם הקמת המדינה, בחר במודע שלא לכלול את המילה "דמוקרטיה" במגילת העצמאות, מתוך הבנה שהמונח הזה נושא עמו קונוטציה מערבית, אינדיבידואליסטית, שונה מהתפיסה הישראלית־יהודית שהוא ביקש להנחיל.

לדבריו, ההבדל המרכזי הוא בין דמוקרטיה המבוססת על זכויות הפרט – התפיסה של "מגיע לי", של נרטיבים מגדריים ואישיים ללא כל מחויבות – לבין דמוקרטיה יהודית המדגישה קודם כל את מושג החובה: חובות האדם כלפי קהילתו, כלפי החברה, כלפי המסורת והזהות המשותפת.

מנור רואה בדמוקרטיה היהודית צורת חיים שמניחה את הריבונות הלאומית והזהות ההיסטורית של העם היהודי כבסיס לקיום מוסרי וקהילתי. בעיניו, דווקא מתוך עקרון האחריות הקולקטיבית – ולא על בסיס האינדיבידואליזם הקיצוני – צומחת חברה מוסרית, מגובשת וצודקת.