ד"ר מיכאל בר-זוהר תוקף בחריפות את עמדותיה של יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך וחברת ממשלה מטעם השמאל, ומציג אותן כסטייה קיצונית מעקרונות ציוניים בסיסיים. לטענתו, דבריה מהווים ביטוי להשקפת עולם "ווקיסטית", שמערערת על מושגים יסודיים כמו ניצחון במלחמה או החובה המוסרית להחזיר שבויים.
בר-זוהר מצביע על הקו שבו נוקטת תמיר, המתארת את מלחמת ששת הימים ככישלון – לא כהתבוננות היסטורית אלא כהתכחשות לערכים לאומיים בסיסיים. לדבריו, זו אינה רק גישה פרובוקטיבית – אלא ניתוק רגשי מהכאב האנושי. הוא תוהה כיצד ניתן להשלים עם מצב שבו חיילים ישראלים מוחזקים בעזה, בעוד מי שהייתה בעבר חלק מהנהגת המדינה מדברת עליהם כמעט באדישות.
בהמשך, מציג בר-זוהר את ההיסטוריה של ממשלות ישראל – ובפרט את סירוביה של גולדה מאיר לעסקאות חילופי שבויים – כבסיס לתפיסת חמלה אחרת: כזו שמאזנת בין כאב אישי לאינטרס לאומי. הוא מזכיר גם את ראשי הממשלה האחרים – רבין, למשל – כדוגמה למנהיגות שהעדיפה החלטות אסטרטגיות קשות על פני רגש רגעי.
השיחה הופכת במהרה להתנגשות אידיאולוגית: האם חמלה פירושה כניעה מוסרית, או דווקא החובה לשמור על עוצמה גם במחיר כאב? בר-זוהר משיב: החמלה, גם כשהיא אמתית, אינה יכולה לבטל את הצורך בניצחון. לא על הפלסטינים, אלא על הגישה שמבקשת למחוק את ערך המאבק עצמו.
